את יותם זמרי (בלי י’!) הכרתי לראשונה על גבי המרשתת, לפי כמעט עשור. זה היה קיץ תשע”ד, תקופה לא פשוטה כאן – אחרי חטיפת שלושת הנערים, בתוך מבצע צוק איתן. פתאום נתקלתי בפייסבוק בקול קצת אחר: מישהו שכתב בהומור, אבל בכנות גדולה, על החיים ועל מה שעובר עלינו. מישהו שהצחיק אותי ושימח, אבל גם נגע בנקודות חשובות במהלכים הפוליטיים שהיינו בתוכם. הרבה זמן חלף מאז, אנחנו בתקופה מורכבת אחרת, יותם הפך מאושיית פייסבוק לאיש תקשורת עסוק, והשבוע זכיתי לתפוס את אותו לשיחה על סאטירה, על תקשורת ימנית, ועל החלום לקצת שקט.
יותם, בן 41, גר ברמת גן עם אשתו שירן ושלושת ילדיהם. הוא עוסק בתקשורת במגוון תחומים: כבר שבע שנים הוא מבלה כל בוקר לצד נועם פתחי בתוכנית הרדיו שלהם, “פתחי וזמרי בעם” ברדיו דרום ובגלי ישראל, שם תוכלו לשמוע את קולו. תוכלו גם לקרוא את הגיגיו בטור הקבוע שלו במוסף “דיוקן” של מקור ראשון, או לצפות בו כפאנליסט ב”הפטריוטים” של ערוץ 14.
ספר לי קצת על ההשתלשלות המקצועית שלך. איך הגעת לעולם התקשורת?
“לא התחלתי בזה. עבדתי בעולם הפרסום, הייתי קופירייטר, ואז הגיעו הרשתות החברתיות”. כן כן, אני יודעת שזה נשמע לכם מוזר, אבל פעם היה עולם בלי רשתות חברתיות, ואנשים זקנים כמו יותם וכמוני גדלו בתוכו. גם מסכי מגע לא היו! הייתם מאמינים? “זה היה מהפך כזה: התחילו לכתוב ברשתות, ומי שבלט – התקשורת משכה אותו אליה. זה התחיל עם ‘מקור ראשון’, התארחתי בכמה תוכניות בוקר, ואז פנו מהרדיו. לא רציתי בהתחלה, לא היה לי זמן, עבדתי קשה בפרסום, אבל אז הציעו את החיבור עם נועם, והתחלנו עם זה. המעבר מעולם הפרסום לתקשורת קרה לאט לאט, זה לא היה בבום. הרבה זמן עשיתי חצי חצי, עד שבסוף נכנסתי לעולם הזה על מלא”.
הומור מעביר את המסר
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעבודה של יותם הוא השימוש שלו בהומור. לא קל לצחוק על נושאים רציניים, לבחון אותם מזווית הומוריסטית ועדיין להגיד אמירה משמעותית. וזה הביא אותי לשאול אותו על השילוב שהוא עושה בעבודה בין ה”צחוקים” לבין מה שחשוב:
אתה עוסק בהומור, ומצד שני נוגע בנושאים כבדי משקל. איפה נפגשים אצלך העיסוק בסאטירה ובפובליציסטיקה?
“כשאני חושב על ההתגלגלות הזאת, זה התחיל מהילדות שלי. כשהייתי ילד הייתי אוהב לשמוע עם אבא שלי את ‘יש עם מי לדבר’ ותוכניות מהסוג הזה”. “יש עם מי לדבר”, אם תהיתם, הייתה תוכנית רדיו ששודרה בגלי צה”ל עד לפני בערך עשור וחצי. “אני מאוד אוהב סאטירה, ותמיד נהניתי לכתוב על זה. בהתחלה הייתי כותב בהומור על אשתי, וקניות, וקצת פוליטיקה, ולאט לאט נכנסתי לעיסוק עיקרי בזה. הרבה יותר מעניין לכתוב משהו ציני על המצב, מאשר לכתוב אותו איך שהוא. הומור מצליח להביא את המסר להרבה יותר אנשים, והרבה יותר חזק מאשר עוד מישהו שסתם כותב את דעתו”.
איך אתה חווה את העבודה עם הומור בתקופה מורכבת כמו זו?
“תראי, בימים הראשונים של המלחמה באמת לא היה חשק. גם בשבועות הראשונים. אבל זה משתחרר, זה טבע האדם ורוח האדם, אם הוא יישאר בדיכאון יותר מדי זמן הוא ימות. עם הזמן, גם בתקופה מאוד קשה, הראש מתחיל להיפתח. יש ספרים שלמים על הומור בשואה. אני לא חלילה משווה בין התקופות, אבל רואים שתמיד ברחנו, כעם וכאנשים, למקומות האלה.
“להגיע לעבודה ברדיו בבקרים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר היה בלתי נסבל. זה עדיין בלתי נסבל. התוכנית שלי אמורה לצחוק על כל מיני דברים פוליטיים קטנים, בהתחלה לא הבנתי איך אני יכול להמשיך. אבל אנשים רוצים לשמוע אותך, שתעביר להם שעתיים, אז אתה מנסה, ולאט לאט זה נהיה יותר אפשרי. לא יותר קל, אבל אפשרי. הנפש היא סתגלנית. אנחנו צריכים להמשיך טיפה, לנשום טיפה, צריך להמשיך להתקיים”.
אנחנו המהפכה
כאמור, יותם כותב טור קבוע ב”מקור ראשון”. זה קצת יוצא דופן, כי יותם לא דתי, וגם לא היה בעבר.
ספר לי על מערכת היחסים שלך עם המגזר הדתי־לאומי, איך זה קרה?
“זו מין הערצה שצמחה בי לאורך השנים. לא באתי מהמגזר, וגם לא הכרתי אותו. כילד בעפולה לא פגשתי אף סרוג, חוץ מאיש מבוגר אחד שעבד עם אבא שלי. כשהתחלתי להיחשף לפוליטיקה, לצבא, לאנשים, לערכים, ליישובים, הבנתי שהדעות שלי דומות להרבה משם. באמת שלא הכרתי דתיים, אבל עם השנים, ככל ששקעתי יותר בעניין של הקיום שלנו כאן, הבנתי שאלה האנשים שאני הכי מעריך”. ההערכה הדדית, אני מבטיחה ליותם, והוא מסכים: “אני גם מרגיש את זה מהם. אני לא יודע להסביר את זה. תמיד אנשים חושבים שאני דתל”ש, שואלים אותי מאיזה שבט אני. אני אומר להם: שום שבט! אפילו בצופים החזקתי רק שבועיים. ככה זה התגלגל, החיבור הזה. מין סוג של שותפות גורל כללית, אבל גם פרטית”.
איך אתה מתמודד עם הביקורות המעורבות שערוץ 14 מקבל? ובכלל, עם להיות עיתונאי ימני?
“אני חושב שהבעיה בגוף השאלה. ערוץ 14 הוא תיקון. הוא אולי לא מושלם, הוא אולי צריך עוד להשתפר בהמשך, אבל הוא תיקון מטורף למה שהיה כאן במשך עשרות שנים, לתקשורת שגדלנו עליה, להשתקה אכזרית ומכאיבה של כל קול אחר שהייתה במשך עשרות שנים. הערוץ הקטן, הצעיר הזה, הוא זה שזוכה לביקורות מעורבות? הוא זה שצריך להתנצל על מה שהוא עושה? לא הערוצים הגדולים, שבמשך עשורים השתיקו כל קול אחר? אותי זה מצחיק.
“אני כן חושב שיש מה לעשות יותר טוב, צריך לדעת מתי לאַחֵד ומתי לבקר. אבל לצד זה, אני מרגיש חלק מתיקון גדול, מתיקון אדיר, אני גאה להיות חלק מזה. כל החיים שלי, כל פעם שפתחתי טלוויזיה, התמודדתי עם דעות הפוכות משלי. כל שנייה התמודדתי עם זה. אני חושב שאנחנו מהפכה”.
בתחילת השיחה שלנו, כשסיפרתי ליותם על “אותיות וילדים”, סיפרתי לו שאורי אורבך היה המקים של העיתון. עכשיו הוא חוזר ומזכיר אותו: “אני לא יודע אם אורי אורבך היה אוהב את ערוץ 14, אבל אני חושב שבמהות שלו הוא היה מבין את המהפכה הזאת. הוא נהג לומר: ‘הטובים לתקשורת’, והיום אני חושב שצריך לומר: הרעים לתקשורת. הטובים הרבה פעמים עלולים חס וחלילה להתבייש. יש משהו בערוץ 14, אולי כי הוא צעיר וחדש – יש בו יכולת לא להתקפל מול דברים. זאת התפיסה שלי”.
תמיד תטילו ספק
יותם חולש בעבודה שלו על הרבה תחומים: הוא נוכח בעיתונות המסחרית וברשתות החברתיות, בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה.
איזה חלק של העבודה שלך אתה אוהב במיוחד?
“כל דבר והכיף שלו. בעיתון אני תמיד מרגיש גאווה, לראות 800 מילה שיצרתי, שלא היו פה קודם. רדיו זה לבוא, ליהנות, לצחוק, לדבר על שטויות. ו’הפטריוטים’ זה הצגה. אני אוהב בעבודה שלי הכול, הכול. באמת, אני אומר כל יום תודה על הזכות שיש לי לעבוד בעבודה שאני עובד. זכות ענקית”.
יש לך חלום לעתיד?
“להיות רגוע. לחיות בשלווה. אין לי חלומות גדולים, רק חלומות פשוטים – והם מאוד קשים להשגה”.
כשהיית קטן, מה חשבת שתהיה כשתהיה גדול?
“כשהייתי ילד היו לי חלומות נורא יבשים. אבא שלי היה בנקאי ואימא שלי עבדה בביטוח. חשבתי שאהיה רואה חשבון. אבל איפשהו זה התבלבל בדרך”. אבדה גדולה לעולם החשבונאות!
יש לך עצה לנער או נערה שקוראים אותנו וחולמים לעסוק בעולם התקשורת?
“קודם כול, שיסתקרנו מאוד. דבר שני, שתמיד תמיד יהיו ביקורתיים כלפי מה שהם קוראים וצורכים. כן, גם כשאתם קוראים את הריאיון הזה! תמיד תהיו ביקורתיים. אל תיקחו שום דבר כאמת משמיים. מאחורי כל אות עומדים אינטרסים. לפעמים הם חיוביים, אבל צריך לזכור שהם קיימים. להטיל ספק. יש אמת אחת רק בעולמות מסוימים, לא בתקשורת”.
כתיבה: רעות גזבר
מתוך גיליון ט”ו אדר א’ תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
