אז אתם תכף עומדים לסיים לצלם?
– כן, עוד רגע קאט.
את משחק המילים החביב הזה, ועוד אלפים כמוהו (אם לא יותר מזה), הגה הקומיקאי / סאטיריקן / סוֹפר / אושיית רשת / חייל מילואים / איש הייטק / סטנדאפיסט אמיר מויאל. הוא צבר מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, הוציא שלושה ספרים, השתתף כפאנליסט בתוכנית הטלוויזיה הקומית “עד כאן” ב”כאן 11″, ובין לבין הספיק מתישהו לגדל שישה ילדים עם שמות מעניינים במיוחד. לכבוד חג הפורים הממשמש ובא, זכיתי לשוחח עם אמיר על יצירה וחיים, סטנדאפ ודת, וגם על הומור במצבי משבר. אשים כאן את האזהרה שמופיעה על מודעת המופע שלו – עשוי להכיל משחקי מילים.
כשהומור ומילים נפגשים
אמיר בן 39, גר בקרני שומרון, נשוי ואב לשישה. טוב, אם התעקשתם, אלה השמות: נֹפֶת, יִנְעַם, תִתְהַלָל, מֶגֶד, תַמָה וטוּב. כרגע הוא משרת במילואים, אבל ביומיום הוא מנהל חיי עבודה שמפוצלים לשניים: ב”דֵיי־ג’וֹבּ”, העבודה שהוא עושה לפרנסתו, הוא מנהל רכש בחברת הייטק, ובשאר הזמן הוא עוסק ביצירה שלו: מופיע, כותב, קופירייטר, תסריטאי ועוד. “זה מאוד מגוון”, הוא מספר, “זה יכול להיות סלוגן לחברה שמשווקת בשרים, ויכול להיות עזרה בכתיבת מצע לאחד המועמדים בבחירות. היכולת לשלוט בשפה, לדעת לנתב אותה וללוש אותה לפי הצרכים, היא הכלי שלי”.
איך התגלגלת למקצוע הזה? איך הגעת לתחום היצירה הקומית?
“בגדול בגדול, אם הולכים ממש ממש אחורה, זה מתחיל מחיבור של שני דברים: החיבה להומור, והחיבה לשפה”. החיבה להומור התחילה אצל אמיר כילד, והתבטאה בקריאה חוזרת ונשנית של ספרי הבדיחות בבית. “יש משל יפה בגמרא: כשאדם נכנס לחנות תמרוקים, גם אם הוא לא קונה, נדבק בו הריח. כשאתה מתעסק במשהו הרבה, זה בסוף דָבֵק בך. אז בשלב מסוים זה נכנס בי, התחלתי להמציא בדיחות. הן היו בינוניות, אבל זה קרה. אני חושב שהתחלתי להיות מצחיק באמת רק כשהייתי מדריך בבני עקיבא”.
החיבה לשפה התחילה דווקא מתחביב לא ספרותי במיוחד: “אימא שלי מאוד אהבה תשבצים, והייתי פותר איתה. תשבצי היגיון שונים מתשבצים רגילים, זה לא עניין של ידע כללי, אלא של חשיבה ועבודה עם מילים. לפרק מילים ולחבר מילים. זה גרם לחשיבה שלי להיות נוזלית כזאת. כשאני שומע מילים אני שומע אותן ביותר מאופן אחד”. בשפה העברית יש הרבה מילים שיש להן שתי משמעויות או יותר – הוֹמוֹפוֹנִים – מילים שנשמעות אותו הדבר אבל יש להן משמעות שונה. לדוגמה: מתחבט – מתחבאת. רוב האנשים, בתוך שיחה, שומעים אוטומטית את המשמעות שמתאימה להקשר. אבל אצל אמיר זה לא ככה: “אני שומע את שתי המשמעויות ומהר מנסה לבחור ביניהן את הכי טובה. זה מאפשר לי לחשוב על האפשרויות החבויות, לפתח אותן למשהו מצחיק. לא בכל משפט יש מילה כזאת, אבל זה כן קורה כמה פעמים ביום. יש לי קבוצת ווטסאפ עם עצמי, אני רושם את זה שם, ואחת לכמה זמן אני נכנס אליה ורואה אם אני יכול להשתמש בזה”. אמיר נותן לנו דוגמה מהכתוב שם: “ברביעי שעבר כתבתי: הַטַּבְלָה, הַתָּו לָה. אני לא יודע מה אני אעשה עם זה, יכול להיות ששום דבר. אבל אולי יום אחד אני אבין איפה הם נפגשים”.
את המפגש בין אמיר לקהל שלו ארגן אחד, מארק צוקרברג: “עד פרוץ הפייסבוק לחיינו, אם הייתי חושב על משחק מילים הייתי פשוט מספר לאנשים באחד על אחד. כשהתחילו הרשתות, זה אִפשר לי לכתוב לקהל גדול יותר. לא הייתה לי תוכנית עבודה, לא היו לי יעדים, פשוט נורא אהבתי לכתוב ולקבל פידבק, אז כתבתי. והתמדתי – זה אחד הדברים היחידים בחיי שהתמדתי בהם. ולאט לאט נאסף קהל”.
איך אתה חושב על משחקי מילים? קח אותי אל מאחורי הקלעים ושתף אותי בתהליך החשיבה על אחד מהם.
אמיר מגלה לי איך חשב על משחק המילים שאיתו פתחתי את הכתבה: “לפעמים זה נורא פשוט: היינו ביום צילומים, מישהו צעק קאט, פתאום חשבתי על זה ש’קט’ זה גם קטן. כשאני עושה משחק מילים אני תמיד מנסה למצוא את האיזון בין לא להאכיל בכפית ולהסביר את הפאנץ’, ובין לשמור שזה לא יצא מהר מדי ולא מובן. המון אנשים מתעסקים במשחקי מילים, אבל לפעמים הם נופלים בזה שהם עושים העמדה מאוד מגושמת. משחק מילים טוב הוא לא מתאמץ, לא מזיע.
“אני מבין שמשחקי מילים הם דבר טיפשי, זה לא הומור ברמה גבוהה. הוא חכם, אבל הוא לא גבוה. אין בו אמירה או תובנה, אלה פשוט מילים שנשמעות אותו הדבר. כשאתה מבין את זה, אתה מבין שזה לא אמור להתאמץ מדי. זה כמו שאגיש לך ארוחה בינונית, חביתה עם ירקות, מתחת לקלוש (מכסה מלכותי). זה מוזר, כי קלוש אמור להיות מעל אוכל יוקרתי או מפונפן. אני מנסה לא לעטוף בעטיפות או לתת הקדמות. זה חטיף, זה לא מנה עיקרית. אני מנסה למצוא את הדרך הכי פשוטה להנגיש אותו, בלי הרבה בילד־אפ. אם כן יש בילד־אפ, משחק המילים אמור להיות מגניב. למשל: פגשתי שריונר, שאמר שהוא בכלל מפקד של חי”רניקים, וחסרים להם חלקי חילוף. אז בעצם הטען טען שהוא בכיר בחי”ר ושהם צריכים צריחים. יש כאן הסבר ארוך, אבל בסוף זה משחק מילים משולש ומתוחכם יותר”.
משקפיים של ספק
לא קל להיות סטנדאפיסט: כל הזמן לעמוד על במה, להצחיק, להמציא את עצמך כל פעם מחדש, להמציא חומרים. ובטח לא קל להיות סטנדאפיסט דתי. אמיר פותח לנו פתח לאתגרים של העולם הזה: “הרבה פעמים שואלים אותי: איך זה להיות סטנדאפיסט דתי? כשאסור גסויות, ויש נושאים מוגבלים? זה אף פעם לא היה לי מאתגר, כי זה לא שביומיום אני מקלל, ופתאום על הבמה אני צריך להגביל את עצמי. האתגר הוא לא זה. האתגר הוא שכשאתה סטנדאפיסט אתה הולך עם משקפיים של הטלת ספק.
“הלכתי לכספומט לפני כמה זמן. פתאום אני קולט שיש שם במסך נקודה עשרונית. האדם הסביר לא שם לב לדברים כאלה. הסטנדאפיסט מטיל ספק: מה, מישהו פעם משך מהכספומט 200.75 ש”ח? או סתם מחשבה: איך זה שכולם שמים את הפתק של החניה בשיניים עד שהם חונים?
“כשאתה מטיל ספק במציאות זה אחלה, אבל כשמטילים ספק בעניינים של דת – שם זה יותר קשה. אתה לא רוצה להטיל בזה ספק. אתה לא רוצה לצחוק על המנהגים, גם אם הם נראים לך נורא מוזרים או אפילו מגוחכים. אני אוהב את הדברים האלה ומאמין בהם, ולא רוצה לשים אותם בעמדה של לעג. מצד שני, קשה לכבות מנגנון שאתה חי איתו בדרך כלל. זה האתגר הגדול שלי”.
יש בדיחה שלך שהקהל לא מבין ובכל זאת אתה דבק בה, כי אתה אוהב?
“בהופעות זה קצת מורכב, בסוף מישהו שילם כדי לראות מוצר שעובד. בהופעות פתוחות”, כלומר הופעות לקהל הרחב, בניגוד להופעות שהוזמנו לקבוצה סגורה כמו מוסד חינוכי, מקום עבודה או קהילה, “אני כן עושה בדיחות יותר משוגעות. הנה אחת שלא הרבה מבינים: איך קוראים לכתב ברייל בעברית? עיוורית. כשזה כתוב זה עובד, בלייב – יש אחוז אחד מהקהל שצוחק בהתחלה. יש שקט שנורא כואב, עד ששאר הקהל מבין”. והנה עוד בדיחה למיטיבי לכת שאמיר מנסה רק כשהוא מרגיש שהקהל יהיה איתו: “אני שונא את האדם שאחראי על שיבוץ האותיות במקלדת, איזה מעצבו הוא. הרבה פעמים לא מבינים אותה, אבל אני נהנה”.
אמיר מדגיש שכדי להצליח חייבים לנסות להבין את הקהל ולפנות אליו. וזה לא מתבטא רק בלחשוב אילו בדיחות הם יבינו: “הייתה לי הופעה בחברה מסוימת לפני שנה בערך. לפני שהתחלתי עלה המנכ”ל וסיפר שעובד ותיק שלהם נפטר אתמול. הייתי בשוק, מה הוא עשה עכשיו?! איך אני אמור להתחיל להצחיק מכאן? אתה חייב לראות את הקהל. אנשים אוהבים להופיע בחושך, אבל אני כמעט תמיד מבקש להדליק את האור על הקהל, זה מאפשר לי לראות מה קורה שם. אני צריך לראות אם הם מחייכים”.
המשך הכתבה פורסמה בגיליון ט”ו אדר ב’ תשפ”ד,
כתיבה: רעות גזבר
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
