זה היה אחד מהשיעורים המעייפים האלה בסוף היום, שבהם אפילו התלמידים המפריעים כבר ישבו מותשים. קולה החדגוני של המורה ריחף בעייפות בחלל הכיתה, ואני בהיתי במורה בחוסר ריכוז, מחכה לצלצול הפעמון שיבשר על סוף השיעור.
הדלת שנפתחה פתאום הפתיעה את כולנו. בפתח עמד המנהל ופניו נראו מוטרדות. הוא החליף כמה מילים עם המורה, והמורה הצביעה עליי.
“איתי”, קרא המנהל בשמי, “גש בבקשה למשרדי”.
נעמדתי בחשש. באמת שלא עשיתי שום דבר רע. אומנם לא ממש הקשבתי לשיעור, אבל זה לא משהו שמצדיק שיחה עם המנהל…
התקדמתי לכיוון הדלת והמנהל הוסיף: “אסוף את החפצים שלך ובוא”. המנהל יצא מהכיתה וכל המבטים ננעצו בי ברחמים. אספתי את הקלמר והספרים לתיק ויצאתי. בחדר המנהל פגשתי את אחותי תמר שלומדת בכיתה ג’. היא ישבה בקצה שולחן המנהל ולידה עמדו איש ואישה שלא הכרתי. המנהל פנה אליהם וביקש שיציגו את עצמם.
האיש נראה מתוח. הוא חייך קלות ואמר: “נעים מאוד, אני דקל, עורך הדין של הדודה שלכם, בלה גרינשבסקי”.
“ואני גליה”, אמרה האישה, “עובדת סוציאלית מטעם הרווחה. קראנו לכם כי הדודה שלכם זקוקה לעזרה”.
תמר ואני הסתכלנו זה על זה בחוסר אמון.
“בלה נפלה לאחרונה כמה פעמים”, הסביר עורך הדין, “והיא זקוקה להשגחה. היא צריכה להגיע לבית אבות, אבל היא מסרבת לעשות זאת כל עוד לא תביעו הסכמה ל… אתם מבינים…”
עורך הדין הסתכל על המנהל במבוכה, והעובדת הסוציאלית נחלצה לעזרתו: “הדודה שלכם רצתה להיות בטוחה שיהיה מי שידאג לדג שלה”.
“לדג?!” תמה המנהל.
הסתכלתי על תמר. מאז שאני קטן אני זוכר את האקווריום הענקי שמילא את הסלון של דודה בלה. באקווריום שחה במלכותיות לבדו דג זהב גדול. דודה בלה אמרה שהוא בן יותר ממאה.
“היא כנראה ממש קשורה אליו”, אמר עורך הדין ומשך בכתפיו.
“אז מה צריך שנעשה?” שאלה תמר, “שנאכיל אותו?”
“כנראה”, אמר עורך הדין, “אבל לא ממש משנה מה תעשו בפועל, העיקר שתרגיעו אותה ותבטיחו לה שהכול יהיה בסדר. המצב שלה מצריך השגחה צמודה, וזו הדרך היחידה שתגרום לה לעזוב את הבית שלה”.
“ההורים שלכם אישרו לכם לצאת איתם”, אמר המנהל והחווה בראשו על דקל וגליה.
“איפה אבא ואימא?” שאלה תמר את השאלה שעליה חשבתי.
“ההורים שלכם נמצאים עכשיו עם בלה”, אמרה העובדת הסוציאלית. “ניסע לשם ברכב של דקל”, הוסיפה.
****
כשהגענו ראינו את אבא עומד בחניה ליד הרכב שלו. דקל וגליה יצאו לשוחח איתו, ואנחנו נכנסנו לחצר הבית של דודה בלה. מצאנו אותה יושבת על הספסל כשלידה אימא שלנו. דודה בלה נראתה נסערת.
אימא שמחה לראות אותנו. “הנה” היא אמרה בקול שנשמעה בו הקלה, “איתי ותמר הגיעו”.
דודה בלה הסתכלה עלינו ונראתה מבולבלת. “אולי עדיף לוותר”, היא אמרה, “אני לא רוצה לעזוב את הבית”.
הסתכלתי על דודה בלה והרגשתי עצב. היא לא הזכירה לי את דודה בלה החזקה והחייכנית שאני מכיר מילדות.
אימא הייתה נחרצת: “בלה, את חייבת לעבור למקום עם השגחה, ואת יודעת את זה! אני הולכת להביא את התיקים שארזנו”. היא קמה והלכה לכיוון הבית.
עמדנו שנינו מול דודה בלה ולא ידענו מה להגיד. “שלום דודה”, אמרה תמר. דודה בלה חייכה ונאנחה.
“אני כנראה באמת צריכה ללכת לבית אבות”, אמרה, “ההורים שלכם צודקים. אבל אי אפשר להשאיר אותו לבד”.
“את מתכוונת לדג?”, שאלתי.
“ברטולומאוס צריך חברה, כמו שאתם מבינים”.
“את רוצה שנאכיל אותו?” שאלה תמר.
“אתם בהחלט יכולים להציע לו אוכל. זה יהיה נחמד מצידכם”, שיבחה דודה בלה את תמר. “דברו איתו, נדמה לי שהוא יחבב אתכם”.
הסתכלנו על דודה בלה בחוסר הבנה, אבל הנהנו לאישור. היא חייכה חיוך מרוצה ונראה שהוקל לה.
“תודה מתוקים, אני סומכת עליכם”, אמרה, ולרגע נשמעה כמו דודה בלה שאני מכיר.
***
אבא הגיע והעמיס את התיקים על האוטו, אימא תמכה בדודה בלה ועזרה לה לעלות, ושתי המכוניות נסעו לבית האבות.
תמר ואני נכנסנו אל הבית וניגשנו לאקווריום. דג הזהב הגדול שחה לכיווננו. לפתע שמענו קול שדיבר אלינו: “שלום חברים, חיכיתי לכם”. פיו של הדג נפתח ונסגר, וניצוץ של התרגשות נראה בעיניו הגדולות. “אני מבין שאתם מחליפים את בלה, אז רק רציתי להזכיר – נותרה לכם משאלה אחת”.
ההמשך יבוא…
כתיבה: יצחק אברהמי
איור: מורשה שחל
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
