שלום טל אור.
לפני זמן לא רב עברתי דירה.
בהתחלה שמחתי, אבל עכשיו אני מרגישה שהבנות מהכיתה החדשה יותר מדי ציניות, ומה שהן אומרות (בציניות) פוגע בי. אני מרגישה גם שיש עליי לחץ חברתי, ושאני כבר לא “אני” האמיתית. יש לך עצה? תודה מראש.
ילדה יקרה,
מהתיאור שלך עולה כי המעבר גרם לשינויים רבים. בתחילה שמחת, אבל עם הזמן הבנת שהמעטפת החברתית שונה, וישנה אווירה צינית בחברה שגורמת לך להיפגע. ובכלל, התחלת להתערער ולחוש בלחץ.
קודם כול, צריך רגע לעצור ולהדגיש כמה אומץ צריך בשביל להשתלב בחברה חדשה, להתמודד, להכיר, וללמוד חוקי חברה אחרים. אז באמת דעי שיש בך אומץ, סקרנות ופתיחות גדולה!
שנית, בכל מעבר דירה מתרחשת טלטלה. בעצם, הרצף של מי שהיינו נקטע. פתאום דברים שהיו ברורים מאליהם כבר לא כל כך ברורים וטבעיים. אם יש למישהו תפקיד חברתי במקום מסוים (למשל, “החכם” או “המצחיק”), יכול להיות שכשהוא יעבור לחברה אחרת — פתאום התפקיד ישתנה או יתבטל.
אם יש מישהו שהתבטא בחופשיות בעבר, פתאום כשהוא מגיע לחברה חדשה הוא עשוי לחוש חוסר ביטחון. דברים רבים שהיו בטוחים — נפרמים.
ואז גם עולות שאלות לגבי הזהות שלי — מי אני? האם אני אני? האם אני אותם ילד או ילדה שהייתי בעבר? כל מיני ביטחונות נסדקים, הנחות שהיו אוטומטיות פתאום עומדות בשאלה (למשל, אם אני אומר את זה אז בטוח שכולם יצחקו…)
הגיוני להרגיש לחץ, מכיוון שכל ההקשר החברתי משתנה. זה ממש כמו ללמוד שפה חדשה — להבין את החברים החדשים, את היחסים ביניהם, מה מקובל ומה לא, ואפילו באילו מנגנונים מקובל להשתמש בחברה הזו.
בחלק מהחברות, אחד המנגנונים שמגינים על החברים הוא שימוש בציניות. ציניות היא מעין מנגנון הגנה. יש הטוענים שמי שמשתמש בציניות באופן קבוע כנראה מאוד נפגע בעבר מאנשים אחרים, ולכן הוא נוהג בציניות על מנת להמשיך ולהרחיק אחרים ממנו. הוא תמיד תוקף, ולכן בטוח שאף אחד לא יתחבר אליו באמת. כך הוא מגן על עצמו.
ולכן, כאשר את פוגשת בציניות, קודם כול חשוב שתדעי שלפעמים מי שמשתמש בציניות הוא דווקא החלש והפגוע. שנית, זכרי שכדי להשתלב בחברה ייתכן שתצטרכי לעבור כמה “מבחנים”, וצריך לדעת לא להתייאש מהם. אומרים שכל ההתחלות הן קשות. ובאמת בהתחלה יש הרבה קשיים, ועם הזמן הם הולכים ופוחתים. לכן כדאי לקחת נשימה עמוקה ולא להתרגש מכל מה שאומרים לך. לנסות לדלג מעל זה, או לגלות בתוך עצמך כוחות חדשים. נניח, אם נפגעת את יכולה לומר לעצמך: “נכון, זה באמת פוגע. כל אחד היה נפגע מזה. ועדיין, אני עכשיו בלמידה איך להתמודד מול זה. אני עוד אלמד איך להתרגש פחות מהיגדים כאלו”.
אפשר גם לפנות לציניקנים ולדבר איתם על רגשות. נניח שאומרים לך בשעת משחק כשאת נכשלת: “חבל שעברת אלינו, רואים שאת ממש ‘טובה’ במשחקים האלו, גם שם היית כישלון?” את יכולה לומר: “את מרגישה שאת תמיד טובה במשחקים כאלו?” או “אני באמת מרגישה שלא תמיד אני מצליחה. יש לי עוד מה ללמוד”. כלומר, להעביר את הציניות לשפה של רגשות וכנות. ככה את נוטלת מהדובר את העוקץ שבדבריו.
אם את מרגישה עדיין הרבה פגיעה ותוקפנות, ושהדברים אינם משתנים, חשוב לנסות לברור מחדש מי החברות שלך בתוך החֶברה החדשה. איך ומול מי את יכולה להביע את עצמך יותר.
זה ייקח קצת זמן, אבל אני מאמינה שלאט לאט תגלי שוב את עצמך האמיתית, אולי חזקה יותר מבעבר.
כתיבה: טל אור
מתוך גיליון ט”ו כסלו תשפ”ד, להצטרפות למגזין “אותיות וילדים” לחצו כאן
