בימים שבהם אנחנו חוגגים את חנוכה, החג שבו אנחנו מציינים את מרד החשמונאים ביוונים. זה זמן טוב להיזכר במרד נוסף – מרד בר־כוכבא, שגם בו נאבקנו על זמן קצר של ריבונות יהודית בארץ ישראל. אלפיים שנה אחר כך, צירוף המילים “חרבות ברזל” קיבל משמעות חדשה, שמזכירה לנו את ההיסטוריה שלנו. לרגל החג שוחחתי עם מישהי שמחזיקה כל יום את ההיסטוריה בידיים. נעים להכיר: הארכאולוגית אוריה עמיחי. היא בת 38, רווקה ומתגוררת בירושלים – לפחות כשהיא לא ישנה בשטח. סיפור האהבה שלה עם המקצוע התחיל בשבוע חפירות שעשתה בימי לימודיה באולפנה, מטעם מגמת ארץ ישראל. “נורא נהניתי מזה”, היא מספרת, “הייתי כזאת חנונית עד שנשארתי לעוד שבוע”. מאוחר יותר היא עשתה תואר ראשון ושני בארכאולוגיה, ובשש השנים האחרונות היא חלק מפרויקט הסקר של מדבר יהודה שמפעילה רשות העתיקות – “אבל אני עוד לא יודעת מה אני אעשה כשאהיה גדולה”.
להקדים את השודדים
מה ארכאולוגית עושה כשהיא קמה בבוקר? איך נראה סדר היום שלה?
“דבר ראשון היא מפהקת, כי היא קמה מאוד מוקדם”, אוריה צוחקת, ואז מסבירה: “עבודה ארכאולוגית מתחלקת לשניים: עבודת שטח ועבודת משרד, שתיהן חשובות באותה המידה”. בחודשי הסתיו, החורף והאביב ניתן למצוא את הארכאולוגית המצויה מבלה ארבעה ימים בשבוע בשטח, מתלכלכת באבק, בעפר ובבוץ, ויום אחד בשבוע במשרד, כדי לעשות תכנונים וקצת סדר בממצאים. בחודשי הקיץ הישראלי החם, הארכאולוגית מצטנפת במשרדה הממוזג ועובדת על דוחות מסודרים.
אז מה זה אומר לסקור את מדבר יהודה? “חילקנו את מדבר יהודה למקטעים, כל נחל מקבל מספר ושם. לפני שאנחנו יורדים לשטח אנחנו עושים הכנות של הגזרה: מצלמים עם רחפנים ומצלמות, מכינים את הקרקע, מסמנים לעצמנו ‘איתורים’ – כל פתח במצוק הוא ‘איתור’ שצריך להגיע אליו. כל איתור והמורכבות שלו: לפעמים אפשר להיכנס ברגל, לפעמים צריך ציוד גלישה, ציוד טיפוס, חבלים, צוות נוסף – את כל זה צריך לתכנן מראש.
“מגיעים לשטח עם כל העזרים המוכנים, ומתחילים לעבוד. אנחנו סוקרים את הנחל ואת הגדה ממש צעד אחר צעד. בכל יום מכסים עוד ועוד שטחים. לפעמים יש איתורים שמתבררים כשום דבר, ולפעמים יש שום דבר שמתגלה כמערה עמוקה ומעניינת. כשאני מתחילה את היום אני יודעת לאיזה מקטע אני הולכת, אבל אני לא יודעת עדיין איך היום שלי ייראה. יש ימים שלמים שלא מוצאים בהם שום דבר. הגעתי, השקעתי יום שלם כדי להגיע למערה, ואין בה שום ממצא ארכאולוגי, לא היה שם אף אדם אף פעם”.
הרעיון לערוך סקר ארכאולוגי במדבר יהודה התחיל מ… שודדי עתיקות. כן כן, כפי שזכור לכם מהכתבה לפני כמה גיליונות, המקצוע הזה קיים עד היום, ולא שייך רק לסרטים. “הגיעו לשוק העתיקות ממצאים שהיה ברור שהגיעו מהמדבר. ברשות העתיקות החליטו אז: במקום לרדוף אחרי שודדי עתיקות, נקדים אותם ונחפור לפניהם”.
ספרי לי על היום שבו מצאתם את החרבות במדבר יהודה. איך זה קרה?
“החרבות נמצאו במערה פצפונת, קטנטנה, שכבר חפרו אותה בשנות השמונים. מצאו שם כמה מטבעות בעבר, וכשהיינו שם במסגרת הסקר מצאנו ראש חץ ועוד דברים קטנים. יש במערה הזאת כתובת על הקיר מתקופת בית ראשון, בכתב עברי קדום. החוקר אסף גיאר רצה לחקור את הכתובת מחדש, ובא למערה לצלם אותה באינפרה אדום, כדי לנסות למצוא אותיות שלא רואים בעין רגילה. הצילום לוקח הרבה זמן, ובינתיים אסף הסתובב במערה ומישש חריצים שהיו בה. הוא איש מאוד גבוה, ואיכשהו הוא הצליח להגיע לסדק ממש עמוק, הרגיש משהו קשה בפנים, משך – והוציא ראש חנית רומי. הם מאוד התלהבו, והחליטו לחקור את הסדקים האחרים. באחד הסדקים הם שמעו צפצוף מגלאי המתכות, אבל לא הצליחו להוציא את מה שיש בפנים.
“למערה הזאת הגיעו הרבה אנשים במהלך השנים, ויש בה הרבה זבל מתכתי: פחיות שימורים, מטבעות בני זמננו ועוד. הוא התקשר אלינו אחרי שהם יצאו מהמערה וסיימו את הצילומים, ואמר שהוא מצא ראש חנית בחריץ אחד, והשני מצפצף. אי אפשר לדעת מה זה: יכול להיות שמטייל זרק לשם קופסאות שימורים, יכול להיות שלא. אמרנו: סבבה, נבוא. יש לנו כלים ויכולות, וזה שווה בדיקה. כארכאולוגים, תמיד עדיף לבדוק. אי אפשר לדעת מה תמצא בסדק הבא. זה יכול להיות מטמון, וזה יכול להיות שום דבר”.
ככה היה נראה מרד
אוריה הגיעה למערה מצוידת בחבריה לצוות, חגי המר וחיים כהן, בכלי עבודה ואפילו בארכאולוג צלם ששלחה איתם הדוברת של רשות העתיקות, שהימרה על זה שיקרה שם משהו מעניין. “התחלנו לנסות להגיע לתוך הסדק הזה מכל מיני כיוונים. הבעיה הייתה שהחרבות היו דבוקות כגוש אחד. מי שהכניס אותן עשה זאת בקלות, אחת אחרי השנייה, אבל בתור גוש היה קשה לחלץ אותן. לאט לאט הצלחנו להרחיב את הסדק ולשחרר את האדמה, וראינו את הקצוות של החרבות. עדיין לא הבנו מה זה: חשבנו שאולי אלה חיצים, או קופסה שהתפרקה. בשלוש השעות הראשונות של העבודה באמת לא הבנו מה אנחנו חופרים, מה אנחנו מחפשים. לאט לאט הצלחנו לפורר עוד ועוד מתוך האדמה, והוצאנו את החרב הראשונה. זו הייתה תחושה מטורפת. זו תגלית ענקית. אלה ממש חרבות גדולות, והן עדיין חדות, אפשר להידקר מהן גם היום, כמעט אלפיים שנה אחרי שייצרו אותן.
“אנחנו לא רגילים למצוא דברים כאלה. כבר ראיתי כלי נשק בחפירות, אבל חרב? כל כך גדולה? וחדה? זה היה מוכר לי רק מהקומיקס של אסטריקס. אז הוצאנו חרב אחת, ושנייה, ושלישית, סיננו את האדמה ומצאנו גם חתיכות עור שהחזיקו את החרב”. אם תחפשו באינטרנט, תוכלו לראות סרטונים של אוריה וחבריה הארכאולוגים חוגגים את הממצא. “כולם שואלים אותנו איך שיחקנו כל כך טוב בסרטון וזייפנו תגובות כל כך יפה, אבל לא זייפנו אפילו לשנייה! היינו בטירוף שם. באמת לא האמנו למראה עינינו, מילולית. זה משהו שקורה לארכאולוג פעם בחיים”.
אוריה מתארת שהתחושה ברגע המציאה הייתה שההיסטוריה מתעוררת מול העיניים. “פתאום כל כך קל לדמיין מה קרה כאן. ככה היה נראה מרד, ככה נלחמו לפני אלפיים שנה. מורדים יהודים הצליחו לקחת את החרבות מחיילים רומים. בגלל שהיה אסור ליהודים להחזיק נשק, הם החביאו אותו במערה. הם חשבו שהם יחזרו לשם לקראת הקרב הבא, אבל משהו קרה והם לא חזרו. הסיפור הזה קורם עור וגידים בלי שנצטרך לדמיין בכלל, הממצא מספר על עצמו”.
איך יודעים ממתי החרבות?
“לכל דבר בעולם יש אופנה שמשתנית. אם תראי מכונית מסוג ‘חיפושית’, תדעי שהיא משנות השישים”. אני מניחה שנולדתם אחרי שהחיפושיות כבר ירדו מהכבישים, אז אני ממליצה לכם לחפש תמונה בגוגל – זאת מכונית חמודה מאוד. גם לכלי נשק יש התפתחות שעוזרת לנו להבין ממתי הם. מכיוון שהחרב הכי “חדשה” במערה יוצרה בסגנון שמתאים לשנת 100–200 לספירה, ההנחה של החוקרים היא שכל החרבות הוחבאו יחד במרד שהתרחש בשנים האלה, הלא הוא מרד בר־כוכבא. “בפתח של המערה מצאנו גם מטבע מתקופת בר־כוכבא”.
אוריה מסבירה שאי אפשר להכריז בוודאות מוחלטת על תאריך המקור של החרבות, אבל מצרפים כמה נתונים כדי לנסות להגיע למסקנה: יש במערה מטבע מתקופת המרד, קרמיקה מאותה התקופה, ויש לנו ידע היסטורי על פעילות של מורדים באזור. “הרבה נתונים חלקיים נותנים לי הנחה מבוססת ככל שניתן. אני לא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז, כי לא מצאנו מכתב מבר־כוכבא – ולא שלא רצינו”, אוריה צוחקת, ומסכמת: “ככל שאני יכולה להשלים את הפאזל, הוא מצביע לשם”.
בתוך מקפיא של זמן
מה כל כך מיוחד בלמצוא חרבות ביום בהיר?
“דבר ראשון, זה ממצא נדיר. חוץ מהחרבות האלה מצאו בארץ בסך הכול רק עוד שתיים או שלוש חרבות. חוץ מזה, הן השתמרו בצורה יוצאת מהכלל. בגלל מזג האוויר היבש שלו, מדבר יהודה הוא כמו מקפיא זמן. מוצאים בו פפירוסים, קלף, בדים, אוכל ובגדים – הרבה דברים שלא היו שורדים באזורים אחרים. אם החרב הזאת הייתה במקום אחר, יכול להיות שהיא כבר הייתה מעלה חלודה ומתפוררת. הנדן שלה, שעשוי מעץ, בטוח לא היה שורד”.
אבל מה שהכי מיוחד בממצא הזה, מסבירה לי אוריה, הוא לא איכות השימור של המתכת, אלא הסיפור שהחרבות מספרות לנו. “חרב היא דבר יקר, ברזל היה חומר יקר. זה כמו נשק היום: אתה לא עוזב אותו אלא אם כן אין לך ברירה. עצם זה שמצאנו את החרבות במקום מוסתר, מספר לנו סיפור: הסיפור על המורד היהודי שהחביא אותן כדי להילחם בעזרתן. אנחנו רק בתחילת התהליך של המחקר של החרבות ועוד אין לנו הרבה ידע עליהן, אבל כמות המידע שאנחנו עומדים להפיק מהן היא מדהימה”.
מה עומדים לעשות עם החרבות האלה עכשיו?
“אנחנו נעשה להן בדיקת DNA, נגלה איפה בעולם ייצרו אותן. נבדוק את ההרכב של העץ ושל העור. החגורה של העור תפורה, ואנחנו יכולים לחקור את התפרים האלה: לבדוק אם יש יחידה ספציפית שזה היה סגנון התפירה שלה, וכך לגלות איזו יחידה רומאית הייתה באזור בימי המרד. ממצא כזה פותח פתח לאלף ואחד מחקרים, שייקחו את הזמן שלהם”.
אחרי שיסיימו עם המחקר, החרבות יוצגו לציבור במוזאונים בישראל וברחבי העולם.
בכל דור ודור
את מרגישה שלתגלית יש קשר לתקופה? שיש קשר בין מרד בר־כוכבא למאבקים שלנו על ריבונות יהודית בארץ ישראל היום?
אוריה נושמת עמוק בעצב ואז עונה: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. כל פעם שאני חופרת משהו מתקופת המרד, ולא משנה איזה מרד זה, אני חושבת על האנשים האלה. אלה שהסתתרו במערות, שברחו מירושלים, שכביכול נכשלו. הם היו שארית הפליטה של עם ישראל בארץ ישראל, והרומאים רדפו אחריהם. בכל פעם שאני חופרת תקופה כזאת, אני מרגישה שניצחנו. עברו אלפיים שנה, הגלו אותנו, ניסו להשמיד אותנו, והנה אנחנו כאן. הנה אנחנו חופרים, מגלים את ההיסטוריה שלנו ואת הקשר שלנו לארץ.
“אנחנו נמצאים בשלב קשה וכואב, אבל כמו כל השלבים האחרים בהיסטוריה היהודית, אנחנו רק נקום מזה. בסמל של רשות העתיקות מופיעה מנורת המקדש. המקדש נחרב לפני אלפיים שנה, אבל המנורה היא עדיין הסמל שלנו. אנחנו עדיין רוצים להדליק את האור”.
ביום הראשון של המלחמה איבדה אוריה את בן הדוד שלה, דוד מאיר, לוחם סיירת מטכ”ל שנהרג בקרבות בקיבוץ בארי. אוריה היא גם אחות שכולה: אחיה הצעיר אחיקם, שהיה גם הוא חוקר מערות, נרצח בפיגוע כשטייל בנחל תלם לפני 16 שנים.
“גם דוד וגם אחיקם היו מאוד מחוברים לארץ. זה היה בפשטות, מתוך הבנה ברורה שהארץ היא המקום שלנו, ואנחנו מטיילים איפה שרק אפשר. שניהם היו מטיילים המון, והייתה להם הרבה אהבה לאדמה הזאת.
“מה שחיבר ביניהם, ואני חושבת שזה קשור גם לעבודה שלי כארכאולוגית, הוא שככל שאנחנו יותר מכירים את הארץ, אנחנו יותר מרגישים מחוברים אליה. אם אנחנו לא מפסיקים ללמוד אותה, אנחנו לא שוכחים מה אנחנו עושים פה”.
הצצה לסרטון מרתק מרגעי התגלית- https://www.youtube.com/watch?v=JW_qbVCzvwg
כתיבה: רעות גזבר
מתוך גיליון טבת תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
