הם קמים לפני הזריחה, עובדים שעות בשמש ובקור ואז מתיישבים ללמוד לבגרות כמו כולם. לכבוד חג האילנות, הכירו את תלמידי בתי הספר החקלאיים, שתורמים לחקלאות בארץ ולומדים לאהוב אותה דרך הידיים.
יואב שנייד גר בכפר עציון. יש לו חמישה אחים, הוא בן 16, ולומד בכיתה י”א בישיבת רגבים במושב נטור שבגולן. “תמיד אהבתי לעשות דברים מעשיים, לעבוד פיזית”, הוא מספר. “חבר סיפר לי על בית הספר הזה, וכשהלכתי לבדוק, אהבתי את השילוב שיש פה בין הלימודים לעבודה”.
יעל יונה גרה בחספין, ויש לה שישה אחים. היא בת 14, ולומדת בכיתה ט’ באולפנת רגבים ברמת מגשימים שבגולן, הקרויה גם בשם החיבה “רְגָבוֹת”. “לפני האולפנה לא נפגשתי עם חקלאות”, היא מגלה. “זה משהו שראיתי שחסר לי, ורציתי להתחבר אליו יותר”.
נועה בנימיני גרה בחולון, ויש לה אח אחד. היא בת 16 וחצי, ולומדת בכיתה י”א בבית הספר “מקווה ישראל” בחולון. “זה לא רק בית ספר. יש פה אווירה של כפר, של טבע, של ירוק. זה משהו אחר לגמרי”, היא מתארת.
מקווה ישראל ורגבים שניהם בתי ספר חקלאיים, אבל יש ביניהם הפרש גילים גדול: רגבים בגולן הוא בית ספר צעיר בן 9, ומקווה ישראל עומד על תילו משנת 1870 – לא פחות מ־154 שנים!
תמיד בעשייה
איך נראה סדר היום בבית הספר החקלאי?
יעל: “צפוף ואינטנסיבי מאוד. בחורף קמים בשש בבוקר, בימים חמים קמים בחמש. בשש ועשרים תפילה, אחר כך אוכל, בשש וארבעים בדיוק יוצאים. אנחנו עובדות ארבע שעות בשטח, חוזרות לאולפנה, יש לנו הפסקה להתאפס ולהתקלח, ואז ארוחת צהריים ולימודים. אחרי הלימודים יש שעה או שעתיים מדרשה, זמן עשיר מאוד, כל פעם עם רב או רבנית אחרים. זה רשות, רק מי שרוצה באה, אבל באות הרבה. בערבים יש שעת מדריכה או ערב מחנכת, ויש לנו גם הרבה חוגים”.
יעל מספרת שהיא גם יוצאת לחוג מחוץ לפנימייה, כי כאילו לא מספיק ללמוד גם לבגרות וגם איך להיות חקלאית – היא לומדת גם פיתוח קול. סדר היום העמוס הזה לא בא לה בקלות: “צריך לדעת לאהוב את זה. אני ממש נהנית כאן, אבל מי שלא באה מההתחלה ‘ברבאק’, אם היא לא תבין את הערך של למה היא קמה בבוקר – היא לא תישאר. זה קשה. צריך להאמין בזה שזה חשוב, להבין כמה אנחנו אוויר לנשימה לחקלאי. עכשיו יש חקלאים במילואים, הם בכלל לא בחלקה, הם סומכים עלינו בעיניים עצומות”.
גם יואב מתאר סדר יום דומה, ואיך השפיע עליו הלו”ז העמוס. “עד כיתה ט’ הייתי סתם עוד ילד רגיל, קם בבוקר, הולך ללמוד מהבוקר עד לצהריים, חוזר הביתה, משחק במחשב, יוצא עם חברים, זו הייתה שגרת היום שלי. פתאום כשהגעתי לפה, למדתי לחיות בסדר גודל לגמרי אחר. וזה לא נגמר רק בבית הספר. גם כשאני מגיע הביתה אני בן־אדם אחר. בכיתה ט’ ההורים שלי לא הבינו מאיפה זה בא, איך הילד שלהם פתאום קם בשישי בבוקר, מתחיל לנקות את הבית סתם ככה, לקפל כביסה”.
סדר היום של נועה קצת אחר. בניגוד לנסיעות של חבריה הצפוניים ברחבי הגולן למשקים חקלאיים לעבוד בהם, המשק החקלאי במקווה ישראל נמצא בתוך בית הספר. לעומת זאת, השינה מתרחשת בבית. “זה כמו בית ספר רגיל, אבל בהפסקות אנחנו יותר בחוץ, יותר בטבע. יש שעתיים בשבוע שאנחנו לומדים על חקלאות בכיתה, ושלוש שעות בשבוע שאנחנו במשק. בשעות האלה, כל אחד עושה דברים ששייכים לענף שלו. יש ענף נוי, רפת, טרקטורים, כל אחד עובד בתחום שהוא בחר. אלה שהולכים לחלוב פרות חולבים, אנחנו בטרקטורים עושים עבודות איסוף, יש לנו גם לול, ועוד ועוד”.
איך נראית העבודה החקלאית שלכם?
נועה: “כיתה י’ מושקעת בלימוד נהיגה על הטרקטור, ואז בי”א־י”ב אנחנו עובדים למען בית הספר. לפני חודש בערך התחלנו. נהיגה על טרקטור זו ממש חוויה. זה שונה מאוד מלנהוג על רכב, מי שלא נהג לא יבין”. חוץ מהעבודה על הטרקטור, נועה עובדת גם ברפת של מקווה ישראל. “ברפת אני עובדת לא כי אני חייבת אלא כי רציתי. זו עבודה כיפית, יש לי הרבה חיבור עם החיות. חולבים ומאכילים אותן, ועובדים שם גם עם הטרקטור. מכירים אנשים חדשים, אנשים טובים, ערכיים”.
אמון מלא של החקלאי
ליעל וליואב, כאמור, אין משק חקלאי בתוך בית הספר, והם חלק מקבוצות עבודה שנוסעות בכל יום למשקים חקלאיים שונים ברחבי הגולן. “אנחנו עושות כל דבר שהחקלאי מבקש”, מספרת יעל. “בחורף זה יותר עבודות של שימור. עבדתי בכרם בתקופה האחרונה, ומחר אנחנו הולכות לקטיף קלמנטינות. אנחנו פרושות בכל רחבי הגולן, מהחרמון ועד הכינרת, יש בנות שעובדות בכפור של מעלה אחת או שתיים ליד החרמון בחורף, ויש שעובדות בארבעים מעלות ליד הכינרת בקיץ”.
יואב מוסיף: “בכיתה ט’ הייתה לי עבודה כמעט שנה שלמה אצל אותו חקלאי, כל יום. בהתחלה אתה לא מבין מה אתה עושה, עושה גיזום ועישוב, עבודות קטנות, ואחרי שנה הוא מתחיל לסמוך עליך, הוא אפילו לא צריך להגיע בבוקר כדי לבדוק שאתה עובד טוב, כי הוא יודע שאתה יכול להיות חקלאי, לתפעל את הכול. כרגע אני עובד בסיקול, אנחנו מפנים אבנים משטח ענק לקראת זריעה של חיטה”.
ספרו לי על רגע שהיה לכם קשה בעבודה החקלאית.
יואב: “בקיץ עבדנו בכרמים, הייתה עונת ברחשים כזאת. זה הדבר הכי מעצבן בעולם. זה נכנס לאוזניים ולאף ולעיניים, אתה לא מצליח להיות שנייה בלעדיהם, כל הזמן מנופף כדי שיעופו ממך. בסוף עלינו על שיטה – לכסות את כל הפנים בחולצה חוץ מהעיניים. נראינו ממש מצחיק, אבל זה עבד. יצאו גפנים טובות”.
נועה: “כשאתה נוהג בשטח בפעם הראשונה, זו סיטואציה מלחיצה. שנה שלמה את נוהגת במגרש קטן, לומדת, ופתאום יום אחד את נוהגת בחוץ, עם כבישים והכול. אז אפשר להגיד שהיה מלחיץ בהתחלה. אבל ברגע שאת מתחילה לנסוע, ההרגשה רגילה וטבעית”.
יעל: “יש עבודה שנקראת גיזום חזירים, שזה אומר להתכופף לכל עץ ולגזם את הענפים מסביב. עץ עץ, שורות שלמות, היה קיץ, זה היה ממש קשה. אבל לאט לאט את מתחילה לצבור הרגלים, איך להתכופף נכון, איך לסחוב דברים, אנחנו לומדות את העבודה ולומדות ליהנות מזה. לפעמים נותנים לנו להיכנס לשורה עם שביעיסטית או שמיניסטית, ואז אנחנו רצות על העבודה, היא מראה לנו איך לעשות את זה הכי טוב, ואנחנו פשוט לומדות את השיטה”.
חברות ממקום אחר
היה רגע שאמרת לעצמך: “וואו, איזה כיף שאני פה”?
יעל: “יש סיטואציה אחת שזכורה לי. זה היה בבוקר, עבדנו בכרם, רצתי בין השורות. היה ירוק ורוח, וחשבתי שזה מטורף שבמקום לשבת בכיתה וללמוד מתמטיקה כמו החברות שלי, אני פה. בתחילת השנה שתלנו תפוחים, ממש רואים אותם כבר גדלים. ממש כיף לראות את זה. וגם הנוף יפה ממש. אנחנו רואות כל בוקר את הזריחה, החרמון מלא בשלג בין ההרים, זה מהמם. רואים חיות בר, שומעים צלילים. דברים שאומרים לך: את בטבע. זו התנתקות, אסור להביא טלפונים לעבודה, גם לא בוקסה ושירים, כדי להתחבר לאדמה. להתחבר לעצמך ולאדמה ביחד”.
נועה: “בשבועות הראשונים של המלחמה, האנשים שבדרך כלל עובדים ברפת היו במילואים. הייתי בין היחידים שנשארו באזור שיודעים לעשות את העבודה. יצא לי ללמד אנשים שהגיעו פעם ראשונה לרפת ולהסביר להם על העבודה עם הפרות. זה היה ממש מספק עבורי. נתנו לי סמכות ללמד אנשים, זאת הייתה אחריות גדולה, שמחתי שהצלחתי לעשות אותה”.
יואב: “הייתה לנו פעם עבודה מאוד משעממת, שעשינו לאורך שלושה חודשים. בהתחלה התבאסנו, אבל פתאום הבנתי כמה אני מתחיל להכיר את החברים שלי. היה לי חבר שבתחילת החמישית היינו בריב גדול. אבל כשעבדנו יחד התחלנו להתחבר. ביום הראשון לא דיברנו, ביום השני והשלישי גם, אבל בסוף הבנו שלא הגיוני להתעלם אחד מהשני לנצח, והיום הוא החבר הכי טוב שלי”.
אני מספרת ליואב שגם אבא שלי למד בבית ספר חקלאי, לפני יותר מחמישים שנה, ועד היום הוא בקשר עם החברים שלו משם. מסתבר שחברויות שנולדות בין הירוק והצומח נשארות לכל החיים.
יש לכם חלום לעתיד? אתם חושבים שתעסקו בחקלאות גם בתור מבוגרים?
החברים כולם עונים שהם לא חושבים שיהיו חקלאים בעתיד, ומנגד בטוחים שהטבע והעבודה איתו יישארו חלק בלתי נפרד מחייהם. “אולי בתור וטרינרית יום אחד”, משערת נועה, ויעל מוסיפה: “אני יודעת שאני תמיד אעריך את ארץ ישראל ואהיה מחוברת לטבע, אתרגש יותר מכל נוף. ואולי אהיה מדריכת טיולים”. יואב אומר שבימים אלה הוא מתקשה לדמיין את העתיד שלו אחרי הצבא.
אם אין מקום אפשר להוריד את החלק האחרון של לסיום…
לסיום: מה למדת מהעבודה עם האדמה, הצומח והחי על החיים או על עצמך?
יואב: “למדתי לקחת אחריות. זה נגע בי בזמן האחרון הרבה. בקבוצות העבודה שלנו יש חבר’ה מכל השכבות. בכיתות ט’ וי’, כשאתה קטן, יש מי שמחליט עליך ואומר לך מה לעשות. כשאתה בי”א, אתה אחראי על כל מי שעובד איתך: מי הגיע ומי לא, לוודא שאף אחד לא נפצע, להביא תיק עזרה ראשונה, הכול עליך. זה משהו שנבנה אצלי המון, והאחריות הזאת באה איתי לעוד תחומים בחיים”.
יעל משתפת אותנו בשתי תובנות: אחת כללית מתוך העבודה, ואחת מתוך משהו שהיא למדה בבוקר היום שבו שוחחנו. “למדתי על הזמן. באולפנה מקפידים על זמנים מאוד, ואני לומדת מזה כמה חשוב לנצל את הזמן. יש גם משהו שלמדנו עליו בכיתה היום. היה קטע שמישהי קראה על לזמור. בזמירה חותכים את הענף, גוזמים אותו ממש צמוד. לפעמים נראה שאתה הורג את הצמח, אבל בזה שאתה גוזם אותו אתה למעשה מכפיל את הכמות לשנה הבאה ומשביח את הפרי. ככה גם אנחנו: לפעמים נראה שזה קצת כואב לגדול. זה באמת כואב, אבל ככה מתקדמים”.
נועה מסכמת: “למדתי מה זה מוסר עבודה, כמה אני יכולה לעזור לאנשים. זו עבודה שהיא לא כמו עבודה רגילה, יש כאן אווירה, יש כאן אוויר. זה קשה פיזית, אבל יש חופש בלב”.
כתיבה: רעות גזבר
מתוך גיליון שבט תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
