מכיוון שהשנה אנחנו לא יוצאים לנטיעות עם הסניף בגלל הקורונה, אבא הבטיח שניטע שתילים בעצמנו. אין לנו חצר פרטית, אז אבא קנה כמה אדניות וכל מיני סוגים של זרעים.
שירה ואני ירדנו למלא את האדניות באדמה, אבל לא מצאנו אדמה. בחצר מתחת לבית שלנו יש אדמה ממש קשה, ובגן המשחקים ליד יש רק גומי כזה.
אחרי כמה דקות שמעתי את שירה צועקת מרחוק: “ינון, בוא! מצאתי אדמה ממש טובה!” כשהגעתי אליה הבנתי שהולך להיות בלגן. למזלי, הספקתי לעצור אותה לפני שהיה מאוחר מדי.
אחרי חצי שעה של חיפושים מצאנו המון אדמה בחצר של בית נטוש. מילאנו את האדניות וחזרנו הביתה.
זה היה די מסובך – לסחוב את האדניות הביתה כשהן מלאות זה הרבה יותר קשה מכשהן ריקות.
אבל אז מצאנו שיטה: קשרנו חבל לאדניות וגררנו אותן יחד. אומנם זה עצבן כמה אנשים בדרך, אבל אני מאמין שהם יסלחו לנו.
כשהגענו הביתה התחלנו במלאכה. אבא הבטיח שאם נשקיע ונקפיד להשקות את הזרעים, יצמחו לנו פירות וירקות טעימים ועסיסיים.
אבא לקח אדנית קטנה עם אדמה והכניס לתוכה כמה זרעים קטנים: “אתם רואים?” הוא אמר תוך כדי השקיה, “הזרע הזה יגדל ויגדל עד שבסוף הוא יהיה… רגע, של מה הזרע הזה בכלל?”
הוא הציץ באריזה והכריז: “צנון! יאמי!”
“אבא!” שירה ואני התפרצנו פה אחד, “אנחנו לא הולכים להשקיע כל כך הרבה בשביל צנון! לא קנית זרעים אחרים?”
“האמת שלא… קניתי שק ענקי של זרעי צנון… לא חשבתי שאכפת לכם באילו זרעים מדובר… אבל אל תדאגו, ילדים! המוכר פינק אותי בחבילה קטנה של זרעים אחרים בחינם!”
“של מה הזרעים האלה?” שירה שאלה בחשדנות.
אבא הסתכל בתווית והכריז בשמחה: “תפוח! אתם רואים שאפשר לסמוך עליי?!”
האמת שתפוח זה אחלה…
אבל אז הבנתי שיש לנו בעיה אחרת.
