יצחק נכנס למקלחת וראה דבר מרתיח: חברו שמעון צחצח שיניים במברשת השיניים שלו! של יצחק! “למה אתה מצחצח במברשת השיניים שלי? אני לא מרשה לך!” קרא יצחק בכעס. “מה אכפת לך?” שאל שמעון והמשיך לצחצח במברשת השיניים של יצחק ברוגע. “אין בעיה”, אמר יצחק, “אני אקבע תור למכות, אגיש תלונה בבית המשפט ואספר על זה לדוקטור, ואז אתה לא תעז יותר לצחצח במברשת השיניים שלי!” שמעון נבהל ושמט מייד את מברשת השיניים. “בסדר”, אמר ומיהר לשטוף אותה ולהחזירה למקומה. “אל תגיש תלונה ואל תקבע תור למכות ואל תספר לדוקטור. אני אשתמש במברשת שיניים אחרת”.
בית משפט לילדים? תור למכות? אולי זה נשמע לכם מוזר, אבל דברים כאלו היו עניין שבשגרה בבית היתומים היהודי המיוחד של יָאנוּשׁ קוֹרְצָ’אק – הדוקטור הזקן.
ילדים מנהלים
הנריק גולדשטיין נולד ב־22 ביולי 1878 למשפחה יהודית שגרה בוורשה. כשאביו נפטר, עזב הנריק את הגימנסיה ועבד לפרנסת המשפחה. כשקיבל הסמכה לרפואה החל לעבוד בצבא הצאר כרופא. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נשלח לשמש כרופא בבית מחסה לילדים, וכשנגמרה המלחמה חזר לעבודתו בפולין. הנריק התחיל לכתוב מחזאות וסיפורים ולפרסם אותם בשמות בדויים. בהיותו בן 20 חתם על אחד המחזאות שכתב בשם “יאנוש קורצ’אק”, ומאז נודע בשם זה. קורצ’אק פרסם כמה ספרי ילדים, לדוגמה “המלך מתיא הראשון” ו”קאיטוש המכשף”, וגם ספרים למבוגרים. הייתה לו תוכנית רדיו לילדים שנקראה “הדוקטור הזקן”, והוא יזם וערך במשך כמה שנים את עיתון הילדים “מאלי פאשגלונד”.
קורצ’אק ייסד בית יתומים יהודי בוורשה שבפולין יחד עם סטפה וילצ’ינסקה. בבית היתומים גרו אך ורק ילדים יהודים, והוא לא דמה לבתי מחסה אחרים שפעלו באותה תקופה, אלא היה סוג של “גן עדן לילדים”. הילדים בבית ניהלו אותו בעצמם ואף אחד לא אמר להם מה לעשות. היה בית משפט שהילדים ניהלו, היו תורנויות בחדר האוכל, בספרייה, במכבסה, במטבח ועוד. מי שרצה ללכת מכות היה צריך להירשם מראש ולקבוע פגישה מסודרת למכות. מי שרצה להתלונן על מישהו אחר היה הולך לבית המשפט, שבו השופטים היו ילדים, ובעקבות תלונתו היה נערך משפט ומתקבל פסק דין מתאים.
שנה לאחר הגיעו של כל ילד לבית היו עושים משאל בין הילדים ובודקים מה דעתם עליו. אם מישהו קיבל מכולם חוות דעת שלילית, בית המשפט של הילדים היה יכול להחליט שמקומו לא בבית היתומים שלהם, והוא היה יוצא מבית היתומים. אבל לרוב, כשזה קרה, הדוקטור היה משכנע את כולם להשאיר אותו כדי שלא יידרדר לחיי פשע.
בקיץ היו יוצאים כל הילדים לבית בכפר, ושם היו עורכים מין אולימפיאדה עם הרבה תחרויות: ריצה, הטלת כדור, קפיצה לגובה וגם תחרויות מצחיקות כמו קפיצה על רגל אחת בתוך שק כשבפה מוחזקת כף עם ביצה. קורצ’אק גר במשרד בעליית הגג של הבית ונהג לקרוא לילדים את סיפוריו כדי שיעירו הערות ויגידו מה מתאים לילדים ומה מעניין אותם.
רוב היתומים מבית היתומים נספו בשואה, אך אחדים הצליחו לברוח ונשארו כדי לספר לנו על דרכו החינוכית המיוחדת של יאנוש קורצ’אק.
התלמיד שהמשיך לזכור
אחד מחניכי בית היתומים שהצליח להינצל היה יצחק בלפר ז”ל. בלפר היה פַסָל וצייר. הוא כתב כמה ספרי מבוגרים וילדים על יאנוש קורצ’אק, ופעל רבות להנצחתו. בנו, חיים בלפר, מעביר הרצאות שבהן הוא מספר על שמונה השנים של אביו בבית היתומים של קורצ׳אק. שוחחתי עם בלפר על זיכרונותיו של אביו מבית היתומים.
כשהיית ילד, אביך הרבה לדבר על קורצ’אק ועל בית היתומים?
“כן. אין ספק שקורצ’אק היה חלק מילדותי. כשהייתי ילד קטן הייתי מסתכל על הציורים שאבי ז”ל צייר על השואה ועל קורצ’אק. חוץ מהציורים אבא גם היה מדבר איתי עליו. גם החינוך שלי היה בשיטה של קורצ’אק. הציבו לי גבולות, אבל הכול היה בשיח משותף, מתוך כבוד הדדי. אני לא זוכר שהענישו אותי, אם עשיתי משהו לא בסדר היינו מדברים על זה, והיו מבקשים ממני לא לחזור על זה. כמו שקורצ’אק אמר: ‘ילדים לא עושים טעויות בכוונה, ולכן הדבר הטוב ביותר הוא לסלוח להם, לא להעניש אותם'”.
איך אבא שלך הגיע לבית היתומים של קורצ’אק?
“אבא שלי התייתם כשהיה בן ארבע. הם היו שישה אחים במשפחה והמצב הכלכלי לא היה טוב, אז הם עברו לגור אצל סבא וסבתא שלי, והצטופפו בחדר קטן. סבתא שלי שמעה על בית היתומים של קורצ’אק. היא רצתה שאבא שלי יקבל חינוך טוב, אז היא רשמה אותו לשם. אבא שלי היה שם מגיל שבע עד גיל 16.
אחרי שיצחק בלפר עזב את בית היתומים גברת סטפה סידרה לו עבודה, שבה עבד כשנה, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא נלקח לעבודות כפייה וקרוביו היו בטוחים שהוא מת. במחנה הכפייה הוא וחניך נוסף החליטו לברוח. הם החליטו לשקר לגבי גילם, לעבור את הגבול ולהתגייס לצבא האדום. אחרי המלחמה הוא החליט לעלות לארץ. במשך שנתיים הוא למד במסגרת של הכשרה לעלייה, ולאחר מכן עשה את המסע מוורשה עד לאיטליה. באיטליה עלה על אוניית מעפילים שנתפסה וכל נוסעי האונייה הוגלו לקפריסין. רק לאחר שנתיים זכה לעלות לארץ.
בלפר ז”ל כתב כמה ספרים, בהם “בית קטן בעיר אפורה” ו”האיש שידע לאהוב ילדים”. הוא גם עיבד את ספריו של קורצ’אק, “המלך מתיא הראשון” ו”קאיטוש המכשף”. “אבא ידע שילדים לא יקראו ספרים של קורצ’אק כי הם עבים, אז הוא עשה עיבוד והוסיף את הציורים המיוחדים שלו, כדי שילדים יקבלו טעימה קטנה מהספרים הללו.
חיים בלפר ממשיך את דרכו של אביו, ועד היום מרצה בבתי ספר, מפיץ את דרכו של קורצ’אק ומנציח את זכרו.
יאנוש קורצ’אק ורוב חניכיו לא שרדו את השואה. קורצ’אק היה יכול לבחור להישאר בגטו ולהינצל, אך ביום שבו נאספו ילדים מבתי היתומים היהודיים למחנות, הוא החליט להישאר עם חניכיו. יהי זכרו ברוך.
כתיבה: איתן מילר
הכתבה המלאה בגיליון א’ אייר תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
