מרים פרץ:
שתי תשובות עולות לי בראש כשנשאלת השאלה הזו.
מה ישראלי בעיניי? המילה “אחי”. היא הכי ישראלית שיש.
המילה הזו ייחודית לתרבות הישראלית, היא לא קיימת בשום מקום אחר. אומנם קיימים אחים ואחיות בכל שפה בעולם, אבל זה דבר שונה בתכלית – המילה “אחי” בעברית, בתרבות הישראלית, מבטאת קשר, אחווה, רעות ומחויבות. זרים מוחלטים עומדים בתור, ואחד יגיד לשני, “בבקשה אחי, תתקדם לפניי”. בכל שפה אחרת לא יוכלו להבין את זה – למה שתקרא לאדם שלא ראית מימיך “אחי”? אצלנו זה פשוט וטבעי. כולנו אחים.
התשובה השנייה שלי היא החיבור הזה שיש בין ישראלים. שני אנשים נפגשים, ואחרי ארבעה משפטים בסך הכול הם מגלים שהם קרובים איכשהו – חולקים מכר משותף, שירתו באותה היחידה. ארבעה משפטים ולא יותר מספיקים כדי להבין ששני הזרים־לכאורה מחוברים באיזשהו אופן. זה ישראלי בעיניי – הפשטות שבה כולנו מקושרים זה לזה.
אשר בן אבו:
ישראלי בעיניי הוא אדם שמחובר למהלך שלנו כאן בארץ ישראל. תהליך של הקמת המדינה, וגם המשך חיזוקה. כי בתכל’ס יש המון סוגים של ישראלים – דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, ואפילו כמה תימנים. מה משותף לכולם? זה שהם פה. זה לא כל כך פשוט להיות פה, אפילו שרובנו נולדנו פה. להיות פה זה כמו להיות במשימה כל הזמן, באיזו שליחות, שאתה לא רק חי בכיף ונהנה מהחיים, אלא נמצא בתודעה של משימה ואחריות.
נכון שנחמד לצפות לאיזו אחידות – בשפה, בהתנהגות, בחשיבה – אבל האמת היא שהישראליות ממשיכה להתעצב כל הזמן. מה שמביא איתו עולה מצרפת מוסיף צבע כמו מה שמביא איתו עולה מכורדיסטן. ייקח הרבה זמן עד שההבדלים יקטנו, אף על פי שתמיד הם יהיו קיימים, ועד אז לכל אחד יש מה לתרום לפלטת הצבעים הזו, שמה שמאחד אותה הוא הרצון לשמור על מדינת היהודים.
אמילי עמרוסי:
מה ישראלי בעיניי? ובכן, בכל בית מלון בארץ – מאכסניה פשוטה ועד מלון בוטיק יוקרתי – תמצאו את אותה ארוחת בוקר שכוללת ירקות טריים, חביתות, גבינות ולחמניות. בעולם מכנים את זה “ארוחת בוקר ישראלית”, והיא אכן ישראלית בעיניי: הכול צבעוני, גדוש, טרי ומגוון. הכול מוגש בשפע, בנדיבות. נדמה שהאיש שמכין את החביתות מזמזם לעצמו שיר. האנשים עומדים בתור עם צלחת ביד, ובינתיים מנשנשים זיתים מהקערה המרכזית בבופה. יש קצת בלגן באזור הירקות החתוכים, ותמיד תמצאו מישהו שירים ביד חשופה את הצנונית שהתגלגלה בין הקערות.
הרב ליאור לביא:
כשקיבלתי את המשימה לכתוב מה ישראלי בעיניי, חשבתי מייד על אין־ספור מיזמי החסד, הערבות ההדדית וההקרבה שמאז פרוץ המלחמה זורמים פה במדינה, ובכל העולם היהודי, בקצב בלתי נתפס. ובינינו, מה יותר ישראלי מכוח הנתינה המדהים הזה?
לפני כמה שבועות ראיתי עוד ביטוי לכוח הנתינה הזה, במודעה שפורסמה ברשתות החברתיות: “כשבניו של רפאל בוקרה, שחזרו ממילואים, שאלו אותו איזו מתנה הוא רוצה לכבוד יום ההולדת שלו, הוא ביקש שיבואו איתו לשמח פצועים מהמלחמה בבית החולים בילינסון. השמחה שלו היא לשמח את החיילים הפצועים שלנו”. למודעה הוסיפו את המשפט: “זו הרוח של עם ישראל, זו הרוח היהודית שמביאה את הניצחון”. אני חותם על כל מילה.
ואם אפשר להוסיף, אולי השיר הכי ישראלי בעיניי, בדיוק בגלל הרוח הזאת, הוא השיר “לתת” של המשוררת חמוטל בן זאב, בביצועו של הזמר בועז שרעבי: “לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב”. זה מה שישראלי בעיניי, במשפט אחד: לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב.
כתיבה: הלל הכהן־יהונתן
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון א’ אייר תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
