יישרתי את הצווארון של החולצה, לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי שלוש פעמים. אחר כך דפקתי קצת יותר חזק, ואז צלצלתי. בסוף הבנתי שאין ברירה, הוצאתי מהתיק את המפתח ספייר שנמצא שם תמיד ופתחתי את הדלת.
החדר היה חשוך ומאובק. באוויר עמד ריח של גרביים משלשום. מדינת ישראל ישבה בקצה של הספה ובהתה בטלוויזיה. “איףף, חנוק פה”, אמרתי ונכנסתי. פתחתי את התריסים כדי שייכנס קצת אור, ואז את החלונות כדי שייכנס קצת אוויר, והתיישבתי לידה. “מזל טוב, מדינתוש. יום הולדת שמח. איך חוגגים?” שאלתי. “חידון התנ”ך”, היא ענתה.
“את לא יוצאת לחגוג? בכל זאת, 76 שנים זה גיל אמממ… משמעותי. כמעט עגול אפילו, הייתי אומר”.
“נה, הייתה לי שנה מבאסת”, ענתה מדינת ישראל. “אחרי החגים זאת תמיד תקופה רעה, אבל השנה זה היה מוגזם. היו כמה רגעים שממש חשבתי שאני לא אשרוד”.
“נו, ובסוף עברת את זה. זאת לא סיבה למסיבה?”
“כן, ממש. סיבה למסיבה מבאסת כזאת. בלי זיקוקים, בלי מטס, אפילו מהעוגה אסור לי לאכול כי מי יכול להכיל כזאת כמות של סוכר בגילי. אני לא מכירה חצי מהזמרים הצעירים שמופיעים על הבמות, בכל פעם שיש חושך אני בטוחה שתכף ישמיעו את ‘הפי בירת’דיי טו יו’ של להקת עדן וייכנסו עם בלונים, אבל בסוף מישהו שם את ‘גם בשעות’, ואז נכנס חייל מילואים וגונב את כל הפוקוס. שנה לא טובה לחגוג בה”.
הבנתי שזה הרגע שלי. שאם אני לא קם עכשיו ועושה מעשה – מדינת ישראל תישאר מבואסת ביום ההולדת, שהוא, כדברי השיר הידוע, משהו שיש רק פעם בשנה (וגם זה בהנחה שלא נולדת באדר א). שמתי בספוטיפיי פלייליסט להקות צבאיות, שימנתי־ביצלתי את המנגל, דחפתי לה צלחת פלאפל ליד, נתתי לה על הראש שתי בומבות מפטיש מתנפח, הפעלתי צופר אוויר, ולסיום – ריססתי את כולה בספריי שלג. “תקשיבי לי טוב”, אמרתי. “אני לא יכולה, הרגת לי את האוזן עם הצופר”, היא ענתה. “את מפספסת את הנקודה. אני באתי היום לחגוג לך יומולדת. אני לא עושה את זה רק כי כיף פה או כי שמח. אני עושה את זה פשוט כי כל החברים שלי הלכו לקריוקי או לים ואין לי אף מקום אחר ללכת אליו. את האופציה היחידה שלי. אז תתאפסי על עצמך בבקשה ותתחילי לחגוג. אם לא בשבילך – אז בשבילי”.
מדינת ישראל קמה ומחתה דמעה. “ריגשת אותי”, היא אמרה. “השתכנעתי. צריך לחגוג גם השנה. אין עליך, מה אני אגיד. בא לי להחזיר לך טובה. תבקש מה שאתה רוצה”.
“מה שאני רוצה?” שאלתי. “כי המצאתי השבוע שווארמלוואח, קריספי ומלא שומן משהו מדהים. יש מצב את מארגנת לי על זה פרס ישראל על מפעל חיים?”
“אל תגזים”, ענתה מדינת ישראל. “גם לי יש גבולות”.
כתיבה: אור אסולין
מתוך גיליון א’ אייר תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
