הַכֹּל הִתְחִיל בַּבֹּקֶר שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה. יָשַׁבְתִּי בַּמִּטְבָּח וְשָׁתִיתִי שׁוֹקוֹ בִּמְהִירוּת. רָצִיתִי כְּבָר לְהַגִּיעַ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִרְקֹד עִם אַבָּא (וְגַם כְּדֵי לְהַגִּיעַ בִּזְמַן לְשַׂקִּיּוֹת הַמַּמְתַּקִּים…) עַל הַשֻּׁלְחָן הָיָה מֻנָּח הַדֶּגֶל שֶׁל אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, תְּהִלָּה. הָיָה עָלָיו צִיּוּר שֶׁל יְלָדִים רוֹקְדִים, וּמִין אֲרוֹן קֹדֶשׁ כָּזֶה שֶׁאֶפְשָׁר מַמָּשׁ לִפְתֹּחַ וְלִרְאוֹת בִּפְנִים שְׁלוֹשָׁה סִפְרֵי תּוֹרָה.
בְּדִיּוּק כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת הַשּׁוֹקוֹ נִשְׁמַע קוֹל חָזָק מִבַּחוּץ, עוֹלֶה וְיוֹרֵד. הַלֵּב שֶׁלִּי הִתְחִיל לִדְפֹּק מַהֵר וְהִרְגַּשְׁתִּי מִין חֻלְשָׁה בָּרַגְלַיִם. הֵבַנְתִּי שֶׁזּוֹ אַזְעָקָה, אֲבָל לֹא הָיִיתִי בָּטוּחַ מָה לַעֲשׂוֹת. מַזָּל שֶׁאִמָּא יָרְדָה מַהֵר בַּמַּדְרֵגוֹת, מַחְזִיקָה אֶת תְּהִלָּה בַּיָּדַיִם, וְאָמְרָה לִי: מִיכָאֵל, מַהֵר לַמָּמָ”ד!
כַּנִּרְאֶה שֶׁלִּפְנֵי הָאַזְעָקָה אִמָּא הָיְתָה בְּאֶמְצַע לְהִתְלַבֵּשׁ, כִּי הִיא לָבְשָׁה עַכְשָׁו חֲצָאִית שַׁבָּת חֲגִיגִית – וּמֵעָלֶיהָ חֻלְצַת פִּיגָ’מָה רְחָבָה עִם צִיּוּר שֶׁל אַרְנָב. זֶה הָיָה מַצְחִיק. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לָהּ לָמָּה אֲנִי צוֹחֵק, אֲבָל הַפָּנִים שֶׁלָּהּ נִשְׁאֲרוּ לְבָנוֹת. בַּמָּמָ”ד עָשִׂיתִי פַּרְצוּפִים לִתְהִלָּה וְהִצְלַחְתִּי לְהַצְחִיק אוֹתָהּ. לָמָּה תָּמִיד קַל יוֹתֵר לְהַצְחִיק יְלָדִים?
***
אַחַר כָּךְ אַבָּא חָזַר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְהוּא עָמַד עִם אִמָּא בַּמִּטְבָּח. הֵם שׂוֹחֲחוּ בְּשֶׁקֶט וְהִתְחַבְּקוּ. שְׁנֵיהֶם נִרְאוּ עֲצוּבִים. עֲדַיִן לֹא יָדַעְתִּי מָה קָרָה, אֲבָל הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁרֶגֶשׁ לֹא נָעִים מִתְגַּנֵּב לִי אֶל הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה הָיָה פַּחַד. תְּהִלָּה זָחֲלָה סְבִיבִי בַּסָּלוֹן וְעָשְׂתָה דְּבָרִים מַצְחִיקִים – כְּמוֹ לְנַסּוֹת לְהַכְנִיס אֶת הָרֶגֶל שֶׁל הַבַּרְבִּי לָאַף שֶׁלָּהּ. נִסִּיתִי לִצְחֹק אֲבָל הַצְּחוֹק נִשְׁמַע לִי חָזָק מִדַּי, כְּאִלּוּ שֶׁהוּא לֹא לְגַמְרֵי אֲמִתִּי.
אַבָּא עָלָה לַחֶדֶר וְחָזַר עִם בְּגָדִים יְרֻקִּים שֶׁל חַיָּל. הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי וְהִתְכּוֹפֵף כָּךְ שֶׁהוּא הָיָה בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק בַּגֹּבַהּ שֶׁלִּי. הוּא הִסְתַּכֵּל יָשָׁר לְתוֹךְ הָעֵינַיִם שֶׁלִּי וְאָמַר: מִיכָאֵל, פָּרְצָה מִלְחָמָה, קִבַּלְתִּי צַו שְׁמוֹנֶה וַאֲנִי יוֹצֵא לְמִלּוּאִים לְהָגֵן עַל הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, עַל הַמְּדִינָה. תַּעֲזֹר לְאִמָּא עִם תְּהִלָּה, וַהֲכִי חָשׁוּב, תִּשָּׁאֵר שָׂמֵחַ. טוֹב?
כְּשֶׁהוּא הָלַךְ וְאִמָּא בָּכְתָה (הִיא נִסְּתָה לְהַסְתִּיר אֶת זֶה, אֲבָל לֹא בֶּאֱמֶת הִצְלִיחָה), חָשַׁבְתִּי עַל מָה שֶׁאָמַר. צַב שְׁמוֹנֶה, צַב שְׁמוֹנֶה, מָה זֶה צַב שְׁמוֹנֶה?! דִּמְיַנְתִּי צָב כָּזֶה חָמוּד, עִם שִׁרְיוֹן וְהַכֹּל, וְרֹאשׁ קָטָן מֵצִיץ וְחִיּוּךְ. אֲבָל אֵיךְ קָשׁוּר צָב לְמִלְחָמָה? וְהַאִם כָּתוּב לוֹ 8 עַל הַגַּב?
אַחַר כָּךְ שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא וְהִיא אָמְרָה שֶׁזֶּה בִּכְלָל צַו עִם וָי”ו. שֶׁזֶּה מִין גִּיּוּס כָּזֶה, דָּחוּף, שֶׁל חַיָּלִים. אֲבָל כְּשֶׁעָצַמְתִּי אֶת הָעֵינַיִם עֲדַיִן רָאִיתִי אֶת הַצָּב הֶחָמוּד הַזֶּה, הַקְּצָת שְׁמַנְמַן, עִם הַחִיּוּךְ הַמְּבֻיָּשׁ וְהָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת וְהַסִּפְרָה 8 עַל הַגַּב.
***
בַּצָּהֳרַיִם שׁוּב הָיְתָה אַזְעָקָה וְשׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי דּוֹפֵק מַהֵר וְשׁוּב נִכְנַסְנוּ לַמָּמָ”ד. תְּהִלָּה שִׂחֲקָה בְּקֻבִּיּוֹת וְנִסְּתָה לִדְחֹף אֶת הַמּוֹצֵץ לְתוֹךְ הָאֹזֶן. קְצָת קִנֵּאתִי בָּהּ, שֶׁהַקּוֹל הַזֶּה שֶׁל הָאַזְעָקָה לֹא עוֹשֶׂה לָהּ מְעַרְבֹּלֶת בַּבֶּטֶן, וְשֶׁהִיא לֹא בֶּאֱמֶת יוֹדַעַת מָה קוֹרֶה.
גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק מָה קוֹרֶה. הֵבַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה, אֲבָל אֵיךְ בְּדִיּוּק מִלְחָמָה נִרְאֵית? וְאֵיפֹה הִיא? וּמָתַי אַבָּא יַחְזֹר? וְלָמָּה אִמָּא כָּל כָּךְ דּוֹאֶגֶת? וּמָתַי אֲנִי אוּכַל לְשַׂחֵק עִם אֵיתָן, הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי? וְהַאִם בַּמִּלְחָמָה אַבָּא יוּכַל לִקְנוֹת לִי אֶת הַכַּדּוּרֶגֶל שֶׁהוּא הִבְטִיחַ? הָאַזְעָקָה כְּבָר נִגְמְרָה, וְדַוְקָא בִּגְלַל הַשֶּׁקֶט עָלוּ לִי מָלֵא דְּאָגוֹת בְּגוּף. הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתָן גַּם בָּרֹאשׁ וְגַם בַּלֵּב וְגַם בַּבֶּטֶן וְגַם בָּרַגְלַיִם וַאֲפִלּוּ בַּצִּפָּרְנַיִם. עָצַמְתִּי עֵינַיִם וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁפִּתְאוֹם אֲנִי נוֹשֵׁם נוֹרָא מַהֵר.
וְאָז נִזְכַּרְתִּי בְּצַב הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁלִּי. לֹא זֶה שֶׁל אַבָּא, אֶלָּא הַצָּב שֶׁאֲנִי דִּמְיַנְתִּי. עִם הַחִיּוּךְ הֶעָקוּם וְהָעֵינַיִם הַנּוֹצְצוֹת וְהַשִּׁרְיוֹן הֶחָזָק וְאֵיךְ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט לְאַט. דִּמְיַנְתִּי אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָּה וְנִסִּיתִי לִנְשֹׁם לְפִי הַקֶּצֶב שֶׁלּוֹ, לְאַט לְאַט לְאַט. כְּבָר אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי טוֹב יוֹתֵר. חָשַׁבְתִּי פִּתְאוֹם שֶׁהַמָּמָ”ד הוּא כְּמוֹ שִׁרְיוֹן, מִין בַּיִת כְּזֶה בָּטוּחַ שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְקַפֵּל לְתוֹכוֹ. כְּשֶׁהַצָּב נִמְצָא בְּתוֹךְ הַשִּׁרְיוֹן הוּא יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ מִכָּל מָה שֶׁבַּחוּץ. גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְרֶגַע לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַבָּא נָסַע.
אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי. זוֹ הָיְתָה אִמָּא. הִיא הִתְקָרְבָה אֵלַי וְיָכֹלְתִּי לְהָרִיחַ אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק שֶׁל הַבֹּשֶׂם שֶׁלָּהּ שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב. “טוּק טוּק טוּק, מִיכָאֵל, אַתָּה בְּסֵדֶר?” הִיא אָמְרָה. “אֲנִי בְּסֵדֶר”, נִסִּיתִי לְחַיֵּךְ חִיּוּךְ קָטָן, “אֲנִי פָּשׁוּט… קְצָת מְפַחֵד”.
“גַּם אֲנִי מְפַחֶדֶת”, אָמְרָה אִמָּא. זֶה הִפְתִּיעַ אוֹתִי. תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּשֶׁגְּדוֹלִים אָז לֹא מְפַחֲדִים.
“אָז אֵיךְ מַפְסִיקִים אֶת זֶה?” שָׁאַלְתִּי.
אִמָּא שָׁתְקָה לְכַמָּה רְגָעִים, הִיא נִרְאֲתָה מְאוֹד עֲיֵפָה. “זֶה בֶּאֱמֶת לֹא נָעִים, אֲבָל זֶה קוֹרֶה לִפְעָמִים. זֶה בְּסֵדֶר לְפַחֵד”. אַחַר כָּךְ הִיא הוֹסִיפָה: “כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמְנַסָּה לְדַמְיֵן מַשֶּׁהוּ טוֹב, מַשֶּׁהוּ נָעִים, מַשֶּׁהוּ שֶׁעוֹשֶׂה לִי הַרְגָּשָׁה טוֹבָה בַּלֵּב. אוּלַי תְּנַסֶּה לִמְצֹא אֶת הַמַּשֶּׁהוּ שֶׁלְּךָ?”
רָצִיתִי לִשְׁאֹל מָה זֶה הַמַּשֶּׁהוּ שֶׁהִיא מְדַמְיֶנֶת, אֲבָל הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאוּלַי זֶה דָּבָר שֶׁכָּל אֶחָד שׁוֹמֵר לְעַצְמוֹ בַּלֵּב. עָצַמְתִּי עֵינַיִם אֲבָל הִצְלַחְתִּי לְדַמְיֵן רַק אֶת צַב הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁלִּי, הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט עַל הָרִצְפָּה, וּתְהִלָּה זוֹחֶלֶת אַחֲרָיו וּמְנַסָּה לָתֵת לוֹ מוֹצֵץ.
***
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ עוֹד אַזְעָקוֹת. אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וּקְצָת לִפְנֵי צֵאת הַחַג (בְּדִיּוּק כְּשֶׁיָּצָאתִי הַחוּצָה וּבָדַקְתִּי אִם כְּבָר יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים), וְגַם לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתִּי לִישֹׁן. עַכְשָׁו כְּבָר יָדַעְתִּי מָה לַעֲשׂוֹת. בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמְּעַרְבֹּלֶת בַּבֶּטֶן הִתְעַרְבְּלָה וְהַנְּשִׁימָה שֶׁלִּי כְּאִלּוּ מִהֲרָה לְאֵיזֶשֶׁהוּ מָקוֹם – עָצַמְתִּי עֵינַיִם וְדִמְיַנְתִּי אֶת צַב הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁלִּי. דִּמְיַנְתִּי שֶׁהַשִּׁרְיוֹן שֶׁלּוֹ הוֹלֵךְ וְגָדֵל, הוֹלֵךְ וְגָדֵל, וְהוּא מֻנָּח מֵעָלֵינוּ – מֵעַל אִמָּא וּתְהִלָּה וּמֵעָלַי – וְאֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּא תַּחְתָּיו מֵהַכֹּל. וְתֶכֶף וּמִיָּד הָיָה לִי נָעִים יוֹתֵר. בְּכָל פַּעַם שֶׁדָּאַגְתִּי לְאַבָּא דִּמְיַנְתִּי אֶת הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל הַצָּב שֶׁלִּי מֻנָּח לוֹ עַל הָרֹאשׁ. עִם כָּזֶה שִׁרְיוֹן לֹא יָכוֹל לִקְרוֹת לוֹ שׁוּם דָּבָר!
אַחַר כָּךְ נִגְמְרוּ הַשַּׁבָּת וְהַחַג וְאִמָּא עָשְׂתָה הַבְדָּלָה וְהִדְלִיקָה אֶת הַפֶּלֶאפוֹן. הִיא נִסְּתָה לְהִתְקַשֵּׁר לְאַבָּא כַּמָּה פְּעָמִים וְהוּא לֹא עָנָה. שׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מַתְחִיל לְפַחֵד וְשׁוּב דִּמְיַנְתִּי אֶת הַשִּׁרְיוֹן שׁוֹמֵר עָלָיו.
לֹא יָשַׁנְתִּי בַּמִּטָּה שֶׁלִּי בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, וְגַם תְּהִלָּה לֹא. אִמָּא פָּתְחָה אֶת הַמִּטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בַּמָּמָ”ד. הִיא מָתְחָה עָלֶיהָ סְדִינִים חֲדָשִׁים וְהֶעֱבִירָה אֶת הַכָּרִית וְהַשְּׂמִיכָה מֵהַחֶדֶר. הִיא אָמְרָה שֶׁהִיא תֵּשֵׁב לְיָדֵנוּ עַד שֶׁנֵּרָדֵם. הִיא הֶחְזִיקָה לִי אֶת הַיָּד וְזֶה הָיָה נָעִים.
“אִמָּא, אַבָּא כְּבָר הִתְקַשֵּׁר?” שָׁאַלְתִּי אַחֲרֵי שֶׁעָבַר הַרְבֵּה זְמַן וְלֹא הִצְלַחְתִּי לִישֹׁן.
“לֹא, אֲבָל הוּא כָּתַב שֶׁהוּא בְּסֵדֶר, וַאֲפִלּוּ שָׁלַח תְּמוּנָה, תִּרְאֶה”, הִיא אָמְרָה, וְהוֹצִיאָה אֶת הַפֶּלֶאפוֹן מֵהַכִּיס. עַל הַמָּסָךְ רָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי, מְחַיֵּךְ. רָאִיתִי אֶת הַגֻּמּוֹת הָרוֹקְדוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֵב, וְאֶת הָעֵינַיִם הַחוּמוֹת וְהַחֲכָמוֹת וְאֶת הַסַּנְטֵר עִם הַשְּׁפִּיץ הַקָּטָן הַזֶּה בַּקָּצֶה. הוּא לָבַשׁ מַדִּים יְרֻקִּים שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶם “צַהַ”ל” בְּצָהֹב, וְעַל הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלּוֹ, עַל הַתַּלְתַּלִּים הַחוּמִים שֶׁלּוֹ – הָיָה צַב הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁלִּי.
“אִמָּא, מָה זֶה?” הִצְבַּעְתִּי עַל הַשִּׁרְיוֹן הַיָּרֹק שֶׁמֻּנָּח לוֹ עַל הָרֹאשׁ.
“זֶה? זוֹ קַסְדָּה”, אָמְרָה אִמָּא, “וְעַכְשָׁו תֵּלֵךְ לִישֹׁן”.
נִכְנַסְתִּי מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה וְחִיַּכְתִּי. זוֹ לֹא קַסְדָּה, חָשַׁבְתִּי, זֶה הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל הַצָּב שֶׁלִּי, הַשִּׁרְיוֹן שֶׁדִּמְיַנְתִּי, הַשִּׁרְיוֹן שֶׁיָּגֵן עָלָיו מֵהַכֹּל. הִתְקַפַּלְתִּי בַּמִּטָּה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, כָּךְ שֶׁהַשְּׂמִיכָה כִּסְּתָה אוֹתִי מֵהָרֹאשׁ וְעַד לָרַגְלַיִם, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁבְּעֶצֶם גַּם אֲנִי קְצָת כְּמוֹ צָב.
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁנִּרְדַּמְתִּי מִיָּד.
כתיבה: טל נוימן
מתוך מגזין “אותיות וילדים” גיליון ט”ו בחשוון תשפ”ד, להצטרפות לחצו כאן
