סליחה מהחברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן, סליחה מהחניך שהפריע ואפילו סליחה מהאוכל: שבעה מהכותבים והמאיירים שלנו פתחו את ליבם ושיתפו אותנו ממי הם היו רוצים לבקש סליחה.
לסדר את המדפים שבלב – חיים אקשטיין
סליחה מהאוכל שזרקנו.
שזה אומר סליחה מהחקלאים שגידלו את חומרי הגלם, מהפועלים בבתי החרושת והאריזה, מנהגי המשאיות שטרחו והביאו את המוצרים עד אלינו, מהעובדים המסורים בחנות שסידרו הכול על המדפים. כמה השקעתם בשביל הגבינה הלבנה שנדחקה לחלק האחורי של המקרר ושכחתי ממנה, או בשביל החלב ששכחנו מחוץ למקרר, או בשביל האבטיח שלא היה לי כוח לחתוך ובסוף הוא התקלקל.
סליחה, לא התכוונו, וזה היה לגמרי בטעות (ברוב המקרים. את הסוכריות אני מודה שהשלכתי לפח בכוונה, סתם מלאות צבע מאכל וגם לא טעימות). אנא המשיכו לשרת אותנו בנאמנות גם בשנה הבאה, ואני אשתדל לקנות לפי הצורך ולאכול. וגם לבדוק בזמן תאריך תפוגה.
העצה של חיים לבקשת סליחה:
אחד הכלים שמשמשים אותי יותר מכול, לא רק בכתיבת סיפורים, הוא הדמיון. לחשוב על הרגע שבו נבקש סליחה – זה קשה בטירוף, אבל אם מדמיינים את תחושת ההקלה ואת החיבוק שאחרי הסליחה, זה יכול לעורר בנו את הרצון להעז ולבקש (הקטע של החיבוק הוא בהנחה שבחרתם לבקש סליחה מבני־אדם, כמו שצריך, ולא משאריות של אבטיח כמוני).
חלום נגד הזרם – חננאל תורגמן
יש לי כל מיני חלומות ורצונות שאני לא תמיד מצליח לממש מייד.
לא קל לחלום נגד הזרם של השגרה, ומדי פעם אני יושב מול ה”אני שחלם”, מבקש ממנו סליחה ומנסה להשתפר. אני מקווה להצליח כבר עכשיו ולא להגיד שוב “מחר אני אתחיל”, כי מי שיחכה למחר, פתאום יגלה שכבר הגיע ראש השנה…
כוחן של מילים – אתי אלבוים
לפני שנים, במסגרת השירות הלאומי שלי, הדרכתי טיולים במשך שנתיים בבית ספר שדה שער הגיא. באחד הימים הדרכתי קבוצת תלמידים כבני 16, שהגיעו לארבעה ימי טיול. אחד מהם התגלה מייד ביכולתו להפריע לי על ידי הערות עוקצניות, פטפוטים והשלכת אבנים על יתר החניכים. ניסיתי לבקש את עזרת המורה, ניסיתי להתיידד עם הנער, ניסיתי להעיר לו, אך דבר לא עזר.
ביום הראשון הגענו ל”מערת קדושים” שבנחל כיסלון – מערה לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה. הקראתי קטע מרגש על ילד בשואה, אלא שאותו חניך התחיל לספר בדיחות. איבדתי את סבלנותי וצעקתי עליו: “אימא שלי ניצולת שואה! לכן אני יודעת לכבד מקום כזה. אם אימא שלך הייתה ניצולת שואה, גם אז היית מתנהג כך?”
במערה השתרר שקט. גם אותו חניך השתתק. ואז פרץ בבכי. המורה חיבקה אותו והעלתה אותו לאוטובוס. התלמידים יצאו מהמערה. איש לא הסביר לי מה קרה, עד שתלמידה לחשה באוזני: “אימא שלו נפטרה לפני חודש…”
“איך יכולתי לדעת?” התגוננתי. “למה לא עדכנתם אותי?”
אבל את המילים שאמרתי לא יכולתי להחזיר. הנער הוסע על ידי הורה מלווה בחזרה לביתו ולא המשיך לטייל איתנו. מאז למדתי את כוחן של מילים, גם מול אנשים שמרגיזים אותנו. הלוואי שידעתי מה שמו והיכן הוא היום. הלוואי שיכולתי לבקש ממנו סליחה.
העצה של אתי לבקשת סליחה:
בקשו סליחה במילים. הבינו את כוחן של המילים ופשוט הגידו: “סליחה”.
מתוך גיליון אלול תשפ”ג. להמשך הכתבה ועוד תוכן איכותי הצטרפו למגזין אותיות וילדים בלחיצה כאן
איור: חננאל תורגמן
צילום: יעל האיתן, אריאל תורגמן,
