רעות גזבר
מקומות, ריחות, אנשים וחוויות: יצאנו לשמוע למה אנשים מתגעגעים, וחזרנו עם דמעות בעיניים. אז הכינו את הטישו וצללו איתנו לתוך הסיפורים המתוקים והמרגשים
כשאני מלמדת אנשים איך להכין את הקובה של סבתא, אני חושבת עליה מסתכלת עליי מלמעלה, ובטוחה שהיא שמחה וגאה בי.
לגעת בשמיים
מתן כהנא, חבר הכנסת ושר הדתות לשעבר
בכלל לא חשבתי שאהיה טייס. כשהתגייסתי, עשיתי את השירות הצבאי שלי בסיירת מטכ”ל. חלק מהמשימות שלנו היו בשיתוף פעולה עם חיל האוויר, וכשעמדתי להשתחרר חשבתי שיכול להיות מעניין ללכת לקורס טיס. התאהבתי בטיסה, ולאורך יותר מעשרים שנה שירתי כטייס וכמפקד טייסת. אבל עכשיו אני חבר כנסת, שצריך להשתתף בוועדות ולהצביע על חוקים, וכבר שנתיים לא ישבתי בתא הטייס של מטוס. אני מתגעגע לחוויה הזאת מאוד. רוצים לדעת איך ההרגשה? אתאר לכם קצת.
תא הטייס במטוס קרב הוא מקום מסודר מאוד. כל חפץ שלא נמצא במקום יכול להיות מסוכן כשנמצאים גבוה בשמיים מעל מדינת אויב, ולכן מקפידים על הסדר והניקיון כאילו כל טיסה היא פסח. אם לטייס נופל העט מסרבל הטיסה – עד שלא מוצאים את העט, המטוס מושבת ולא עולים עליו. למרות כל הניקיון, יש בתא בדרך כלל ריח של שמן מכונות – קצת כמו מה שאתם מריחים כשאתם עוצרים בתחנת דלק.
מטוסים עושים המון רעש, אבל טייסי קרב מרכיבים קסדה עם אוזניות מיוחדות שחוסמות רעשים. במקום לשמוע את האוויר ואת הרוח, הם שומעים תזמורת של מכשירי קשר – לפחות שלושה.
מטוס הוא מכונה עצומה, עם המון כוח. מכונה שיכולה להגיע למהירות של עד פי שניים ממהירות הקול, לעוף באוויר, ולבצע משימות חשובות למען ביטחון מדינת ישראל. כשמצליחים לשלוט במכונה כל כך מורכבת וקשה להפעלה, זה נותן הרגשה ממש טובה, הרגשה של הרבה עוצמה.
לפעמים לטוס במטוס קרב זה גם מפחיד. כל חצייה של הגבולות למדינת אויב באוויר מעוררת פחד, כי יש חשש שלא תחזור בשלום. פעם טסתי למשימה חשובה ומסוכנת: לצלם את מערך טילי הקרקע־אוויר של האויב. תוך כדי הטיסה חשבתי איך אוכל להודיע לאשתי שהגעתי בשלום כשאחזור, כי זה קרה בשבת ולא יכולתי להתקשר אליה לספר לה שאני בסדר. ואז היה לי רעיון: בדרך חזרה לבסיס חיל האוויר בתל נוף עברתי מעל רחובות, שם אשתי הייתה בשבת אצל ההורים שלה. טסתי נמוך במיוחד, כדי שיוכלו לראות אותי מגובה הבתים, ונופפתי בכנפיים של המטוס. היא באמת הבינה שזה אני, והדאגה שלה נרגעה.
היום אני מתגעגע לתחושה המיוחדת שיש כשמטיסים מטוס, התחושה של הכוח להפעיל דבר כל כך גדול בשביל המדינה שלנו.
הבית ברחוב לסקוב פינת קרליבך
מתן צור, קומיקאי וסטנדאפיסט (“אנדרדוס”)
אני רוצה לספר לכם, ככה בינינו, שאני מתגעגע לבית של סבא וסבתא שלי בתל אביב.
הייתה להם דירה ישנה וקטנטנה ברחוב לסקוב פינת קרליבך, ממש ליד אבן גבירול, איפה שהיום כבר אין חניה ולצערי גם אין כבר סבא וסבתא, כי הם נפטרו לפני שנים.
אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו: למה אני אומר שאני מתגעגע לבית? הרבה יותר הגיוני לומר שאני מתגעגע אליהם, ולא לבית שלהם, נכון? אתם צודקים. אבל ככל שאני חושב על זה, צרוב בי געגוע עמוק דווקא לבית שלהם. לריח המסוים הזה, שמרגישים עוד מהמדרגות, ריח של דברים ישנים ושל בצל מטוגן. לספה החומה העתיקה, לכיסאות עם הריפוד האדום, למטבח הקטן עם הטרנזיסטור (זה מכשיר רדיו ישן, תשאלו את ההורים). אני מתגעגע לבקבוק מירנדה בלי גזים במקרר, לסלט ביצים עם קישוט של בצל ירוק, לבונבוניירת שוקולד מריר עם דובדבנים. אה, ולציורים של סבתא על הקירות! על כל הקירות, ממש ככה, ציורים על קנבס בצבעי פסטל שמכסים כל פינה בבית, לצד אין־סוף עבודות קרמיקה. ממש אין־סוף.
אני מתגעגע למכונת התפירה, לארון הבגדים שיש לו מפתח ומנעול, ולקרקוש הצלחות שנשמע כשסבתא מוזגת מרק עוף רותח. הכול מתערבב לי בראש – הריחות, המראות, הטעמים, הצלילים, הרכות של היד של סבתא, ואני אפילו מתגעגע לשעון האורלוגין הישן שלה שהיה מצלצל בחצות בקול רועם ואני הייתי מפחד ממנו פחד מוות.
אני מתגעגע לבית של סבא וסבתא שלי, כי הוא היה הנוכחות של סבא וסבתא בחיים שלי. הצלחות, הציורים, האורלוגין המפחיד – כולם היו חלק מסבא וסבתא. הלוואי שיכולתי לחזור לשבת אצלם בדירה עכשיו. לטעום את המרק, לשמוע את הטרנזיסטור, ולשחק עם המנעול של הארון… רק עוד פעם אחת.
מכונת הכתיבה של סבא
הרבנית ימימה מזרחי, מלמדת תורה ברחבי הארץ והעולם
אני הכי מתגעגעת לחודשי הקיץ, כשהיינו עולים לאוטובוס ונוסעים דרומה, הרחק הרחק, לבית של סבתא מסעודה וסבא רבי חיים שושנה בבאר שבע. שם, בקיץ הלוהט, סבא היה עסוק באיסוף פיוטי הבקשות ובפירושם. הוא היה דיין גדול ופרשן גדול, אבל הוא הלך והתעוור. הוא כבר לא היה יכול לכתוב את החידושים שלו.
אז הוא היה מושיב אותי, ימימה הנערה, ליד מכונת הכתיבה שלו. זו הייתה מכונת כתיבה ישנה, עם מקלדת מלאה במקשים ירוקים קשים שהאצבעות שלי היו נתקעות ביניהם. הייתי יושבת לידה ומקלידה מפיו את דברי החוכמה שלו. הוא היה כמו ים, זכר בעל פה את כל התורה וכל הפיוטים, ואני הייתי מקלידה ומקלידה ומקלידה, והלב שלי היה קופץ מאושר. הרגשתי כזאת חשובה, כי סבא ראה בהנחלה של פיוטי הבקשות כזאת שליחות, וכל כך שמחתי לקחת בזה חלק. וחוץ מזה שמחתי שאני מצילה את סבא, והייתי לו לעיניים. זה ריגש אותי, כי תמיד חלמתי לעשות משהו כזה גדול. אהבתי לקרוא, והייתי קוראת את פוליאנה ואת אן מאבונלי, כל מיני נערות שהצילו את המבוגרים סביבן. קינאתי בהן ורציתי גם אני להציל את העולם.
אני מתגעגעת לקיצים האלה עד מאוד. לפעמים אני נוסעת, סתם, ליד הבית של סבא וסבתא. אנשים אחרים גרים בו עכשיו, ואני עוברת לידו וחושבת כמה אני מתגעגעת לחיים שהיו אז בבית ההוא. למכונת הכתיבה העתיקה. לחום הלוהט ששום מאוורר תקרה לא הצליח לצנן. ולעיניו העיוורות של סבא, שהיו מונחות עליי במבט שראה בי דברים שאני בעצמי עדיין לא ראיתי, מבט שהוא מעבר לכל מראה בעולם.
