כשירון הגיע לראשונה לבית הספר, נתנאל מייד קלט אותו והבין שהם יוכלו להיות חברים טובים, וזה עוד לפני שהוא ידע שהוא הולך לגור בקומה מעליו… כשדיברו לראשונה, גילו ששניהם אוהדים את הפועל ירושלים ושיש להם עוד תחביבים משותפים. נתנאל הרגיש בר־מזל: תמיד הוא חלם על חבר טוב במיוחד, כזה שיש ביניהם שפה משותפת. נראה שירון עונה על הציפיות. לאט לאט ירון ונתנאל התחילו להתארח זה אצל זה, עד שיום אחד נתנאל הרגיש תחושה מוזרה של מחנק שהייתה זרה לו. זה קרה כשירון שאל אותו אם הוא יכול להגיע אליו לראות יחד את המשחק של הפועל ירושלים בשעה 20:00 – הזמן הקבוע שבו ירון לומד עם אבא שלו חברותא. נתנאל כמובן הסכים, אבל הרגיש בתוך הלב שלו שהחברות עם ירון מתחילה לפלוש למרחב האישי שלו, וזה לא תמיד נוח לו. כעבור שבוע ירון שוב הזמין את עצמו לבית של נתנאל, שלא ידע מה לעשות. הוא לא רצה לסרב לירון, אבל הרגיש שהחברות הזו חייבת גבולות. מה הייתם מייעצים לנתנאל?
בעד הצבת גבולות לירון
אני בעד שנתנאל יציב גבולות לירון, כי אני חושבת שכמו דברים אחרים בחיים, גם חברויות צריכות להיות עם גבולות, אחרת הן יכולות להזיק. כמו שאנחנו מתייחסים לאש שיכולה לשרוף ולהרוס – ככה אנחנו צריכים להתייחס לעניין החברויות: כשחברות מגיעה ללא גבולות היא יכולה לפגוע בהרבה מאוד דברים, כמו התחושה של נתנאל שפלשו לו למרחב האישי. בעיניי זה מאוד בעייתי ולא נכון.
בנוסף, אני חושבת שאם מדובר בחברות אמת, אז ירון יבין את נתנאל ומדוע הוא רוצה להגביל את החברות הזו, ועדיין ירצה להישאר חבר שלו.
לדעתי כדאי מדי פעם לעצור ולבדוק את החברויות שלנו, לראות אם הן באמת מועילות לנו, או שהן מזיקות ופולשות לנו למרחב האישי – ואז מדובר בחברות פסולה.
טוהר אלמלם, בת 14
נגד הצבת גבולות לירון
אני מתנגד לזה שנתנאל יציב גבולות לירון, בגלל שזה יכול לפגוע בירון והוא לא ירצה יותר להיות חבר של נתנאל, ונתנאל יפסיד מזה. אני יודע שאם חבר היה אומר לי שאני לא יכול להגיע אליו הביתה בגלל שהוא עסוק, אז למרות שיש בזה היגיון – עדיין הייתי נפגע. זו לא תחושה נעימה לחוות סירוב.
לכן, למרות שאני מבין את נתנאל ואת הרצון שלו בפרטיות, יש משהו מעליב בהצבת הגבול, ונראה לי שעדיף לוותר על זה בשביל לא לפגוע בירון ולא להסתכן באיבוד החברות.
עמיחי פוגל, בן 11
פורשים כנפיים – כיווני חשיבה נוספים לדיון בכיתה ובבית:
יש משפט שאומר: "ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא שלגאונות יש גבולות".
מעבר למקרה של נתנאל וירון, כל החיים שלנו בעצם בנויים ממינונים וגבולות, ובלעדיהם החיים שלנו יכולים להיפגע מאוד.
ניקח לדוגמה את מצוות הצדקה.
כמה צדקה אתם נותנים? נניח שיבוא אליכם אדם עם סיפור חיים מרגש במיוחד –כמה תיתנו לו? מאה שקל? אלף? עשרת אלפים? האם תיקחו הלוואה מהבנק כדי לתת לו צדקה?
ומה לגבי נאמנות למדינה? היא מגיעה עם גבול? האם אנחנו נאמנים למדינה עד גבול מסוים? אני מניח שתלוי את מי נשאל, וכאן העניין מתחיל להסתבך.
אז כן, יש לנו גבולות בחיים, והתפקיד שלהם הוא לשמור עלינו ולוודא שנוכל לתפקד מבלי לפגוע בעצמנו.
אבל השאלה היא: איפה אנחנו שמים את הגבול? האם אנחנו מרגישים שמותר לנו להציב גבול כשמשהו לא מתאים לנו? האם יש אנשים שקל לנו להציב להם גבולות וכאלה שאיתם קשה לנו? שאלות למחשבה. הייתי כותב בעניין עוד, אבל… יש גבול 😉
כתיבה: אבינועם הרש
מתוך גיליון שבט תשפ"ד,
לעוד תוכן מרתק ומסקרן לילדים הצטרפו למגזין "אותיות וילדים" בלחיצה כאן
