גמר תחרות הכתיבה תשפ”ד של “אותיות וילדים”

A,Child,Holds,In,His,Hands,An,Envelope,With,Wishes

צוללני המשאלות- במקום הראשון

נגה אקשטיין, בת 12- זוכה בטיסה משפחתית בשמי הארץ*

מנימוקי השופטים: ” צוללני המשאלות מאת נגה אקשטיין הוא סיפור ששזורים בו מסורת ואקטואליה, דמיון ותקווה. המסר של הסיפור חשוב ומחזק: גם ילדים יכולים להשפיע על המציאות ולשנות אותה לטובה”

_____

בדרך הזהב שברקיע השביעי התהלך ישיש מיוחד. זקנו היה לבן וארוך, למותניו חגר מין חגורת עור, ואור מיוחד קרן ממנו. הוא נשא שק ארוג קורי שמש, ובתוכו כמה מאות פתקים ומגילת קלף מגולגלת, כמעט אין־סופית.

היה זה אליהו הנביא.

הפתקים היטלטלו בשק בדרכם אל צוללני המשאלות – יצורים שתפקידם לצלול אל כדור הארץ ולהגשים משאלות. לבני־האדם הם נדמים ככוכבים נופלים. אולי בשל כך הומצא השם “גשם מטאורים”.

כשנכנס אליהו אל משרדי “הגשמת משאלות – הרקיע השביעי”, נישאו אליו כל המבטים ביראה. הוא הניח את השק על שולחנו של המפקד ואז שלף כבמטה קסם פתק כחלחל אחד, מלא בשגיאות כתיב, של ילדה בכיתה א’ שביקשה אחות קטנה.

“אלו המשאלות שצריכות להתגשם היום”, אמר בקול חמים והחווה על השק. את הפתק הושיט לאחד מצוללני המשאלות הקרובים אליו.

הצוללן צייץ אך בקושי: “יש! תודה רבה!” ואץ אל קרש הקפיצה. הבזק אור נראה כשצנח אל מתחת לשבעת הרקיעים, להגשים את המשאלה.

“אימא! אפשר ללכת לשני?” צעקה הילה.

“ממש לא!” הגיבה אימא, “בכל רגע יכולה להיות אזעקה. תישארי בבית”.

“אוף!”

הילה חזרה לחדר עצבנית. היא ניסתה להתרכז בשיעורי הבית במשנה, אבל לא הצליחה להבין כלום. צריך כאן את אבא. 

“אבא!”

אבא לא ענה. בעיקר בגלל שהוא לא היה בבית אלא במילואים. 

לפתע נשמעה אזעקה. מה הסיכויים.

“רואה למה לא הולכים לחברים במלחמה?” שאלה אימא בניצחון בתוך הממ”ד.

כמה בומים מבהילים נשמעו, וגם צליל של הודעה מהטלפון של אימא. פיקוד העורף הודיע שמערכת כיפת ברזל יירטה את הטילים והכול בסדר.

הילה חזרה לחדר והתקשרה לשני. שני לא ענתה. היא נסעה עם אימא שלה לחלק ציוד לחיילים.

מטוס צבאי עבר ברעש מעל היישוב. לרוע המזל, החלון היה פתוח, והילה סתמה את אוזניה במהירות, אבל לא סגרה את החלון.

לוחמים, מתנדבים, רופאים… כולם עוזרים. מה איתי? מה אני יכולה לעשות?

להתפלל.

מה, באמת? 

 

ריבונו של עולם. 

בבקשה, תעשה שהמלחמה הזאת תיגמר, שכולם יחזרו הביתה, שהחיילים יחזרו בשלום – גם אבא, שכל הפצועים יירפאו ושכל הארץ תהיה שלנו. ושהמשיח יגיע. ושכל הבעיות של עם ישראל ייפתרו – אני לא יודעת אילו בעיות בדיוק, כי אימא לא נותנת לי לראות חדשות. אבל אני יודעת שיש.

וגם – תודה. על כל הניסים במלחמה הזאת. על שאני מוגנת ושיש לנו ממ”ד וכל מי שאני מכירה בסדר גמור. ועל אין־סוף הדברים האחרים שאפשר להגיד עליהם תודה. למשל, על זה שאתה שומע אותי תמיד. תן לי סימן, בבקשה, שהכול יהיה בסדר ושמהמלחמה הזאת יצא רק טוב…

 

הילה הרימה את הראש, בדיוק בזמן כדי לראות כוכב נופל בשמיים האפלים.

המגילה הבאה שהביא אליהו הנביא הייתה כל כך ארוכה עד שהשתפלה מקצה הרקיע השביעי עד הרקיע הראשון, ולא היה אפשר לראות את סופה.

זאת הייתה המגילה הארוכה ביותר אי פעם.

הצוללנים הנרגשים התאספו לחזות בפלא.

“מיליארדי משאלות!” קיפץ אחד בחדווה.

“יששש!!! כן, כן, כן!” זימר חברו וכמעט נפל מהקרש.

עוד צוללני משאלות רקדו במעגל לצלילי “עבדו את ה’ בשמחה” בביצוע לא מוכר. כאלה הם. משאלות גורמות להם אושר, וככל שהן רבות – כן השמחה רבה יותר.

“כמה משאלות…” מלמל המפקד, שעוד ישב על הרצפה, ופתח במרץ את המגילה. “תראו כמה תפילות. איך אנשים מתעוררים ברגעי צרה, נזכרים שאבא בשמיים תמיד שומע אותם… אין־ספור משאלות יש כאן. על אנשים שיחזרו, על פצועים שיחלימו, על חיילים שישובו בשלום, על אחדות…”

“המפקד, אנחנו לא נגמור להגשים את זה בחיים”, אמר צוללן אחד וניגב בחשאי דמעה (מה זה היה: בצל, ייאוש מרשימת המשימות הארוכה, או התפילות המרגשות?)

“לא צריך להגשים”, אמר אליהו הנביא בשלווה, “זה יתגשם בקרוב ממש… אי אפשר שלא”.

 

 

ורדים קסומים- במקום השני!

אביגיל פיינזילבר, בת 12- זוכה בפק”ל שווה של קפה!

מנימוקי השופטים: “במסגרת סיפור קצרצר הצליחה הכותבת להעמיד עולם פנטזיה עם חוקים משלו ועם הגיון פנימי- דבר שמאוד לא קל לעשות! ולא זו בלבד, אלא שהסיפור גם מותח, ומעורר הזדהות עם דמותה של ורד הגיבורה. פשוט יצירה נהדרת”

_____

כולם שרו “היום יום הולדת”, ואימא הביאה את העוגה אל השולחן.

“וואו, זה כל כך יפה”, אמרה ורד, ילדת יום ההולדת, ובהתה בעוגה. העוגה הייתה בצורת ורד ורוד ויפה. צמוד לפרח היה שרביט חדש. 

ורד חגגה היום יום הולדת 7, שבו היא מקבלת סוף סוף את השרביט הראשון שלה, ומתחילה את לימודיה כקוסמת מתחילה! 

“הבאתי לך מתנה”, אמרה סבתא אניס, “זרעי ורד קסומים!”

“תודה, סבתא”, אמרה ורד ורצה לחבק את סבתה.

“את צריכה לשתול אותם באדנית ורודה, ולהשקות במי נענע כל יום באותה שעה“, אמרה סבתא. “אבל אם לא תעשי את מה שאמרתי, הוורדים לא יהיו נחמדים”, הזהירה.

“מה מיוחד בוורדים קסומים?” שאלה ורד.

“הם יכולים לדבר ולהיות החברים הכי טובים שלך, אבל רק אם תלכי לפי ההוראות”.

יום למחרת קנתה ורד אדנית ורודה ומי נענע. מדי יום הייתה משקה את הוורדים בשעה 9:00 עם חצי כוס מי נענע. כעבור שבוע צצו מהאדנית שלושה נבטים קטנים! כעבור שבוע נוסף הם נהפכו לוורדים בוגרים! 

ורד הייתה מדברת איתם כל יום, והם הפכו להיות חברים.

 

“אנחנו יוצאים לחופשה!” הודיעה אימא בהתרגשות.

“באמת!?” שאלה מרווה, אחותה של ורד. “לכמה זמן?”

“שבוע”.

“מה?” נבהלה ורד. “אבל… מי ישקה את הוורדים שלי?”

“נבקש מסבתא”, הרגיעה אותה אימא, וורד התרצתה.

“צריך־להשקות־את־הוורדים־בתשע־וחצי־כוס־מי־נענע־לא־יותר”, אמרה ורד לסבתא, ורצה במהירות אל המטאטא המשפחתי.

בכל יום בשבוע ההוא השקתה סבתא את הפרחים בתשע וחצי בדיוק.

כשחזרו מהחופשה אמרה ורד תודה לסבתא, והלכה לדבר עם הוורדים.

“למה לא היית כאן שבוע?” שאל אחד הוורדים בכעס.

“וממש קר פה, למה אין לכם רוח חמה?” התעצבן השני.

“קר? אם כבר חם! אני כמעט נובל מכמות השמש שיש כאן”.

“ומה קרה לחולצה שלך, למה היא בצבע אדום? את מעדיפה כלניות על פני ורדים?”

“מה קרה, למה אתם עצבניים?”

ואז הבינה ורד – “או־או! סבתא בטח השקתה אותם בשעה אחרת”, חשבה, ורצה לבית של סבתא.

“סבתא, באיזו שעה השקית את הוורדים שלי?” שאלה ורד, מפחדת מהתשובה.

“בדיוק כמו שאמרת”, אמרה סבתא בחיוך, “בתשע וחצי”.

“מה???” נבהלה ורד, “אני לא אמרתי בתשע וחצי, אמרתי בתשע!”

“לא, את אמרת בתשע וחצי”, אמרה סבתא. “צריך־להשקות־את־הוורדים־בתשע־וחצי־כוס־מי־נענע־לא־יותר”, ציטטה.

“אוי, סבתא, התכוונתי: צריך להשקות את הוורדים בתשע, וחצי כוס מי נענע – לא יותר”.

“אוי, אני מצטערת, ורד, אני אבדוק איך לתקן את זה”, ומייד הלכה סבתא לספרייה שלה, וחיפשה ספרים על בוטניקה.

גם ורד חיפשה בספרים דרך לתקן את הוורדים. ובזמן הזה הוורדים שיגעו לה את המוח עם תלונות על הכול. 

 

כעבור שבוע הגיעה סבתא עם חיוך על הפרצוף. “מצאתי דרך!” אמרה.

“מה צריך לעשות?” 

אם האדם עשה זאת בכוונה, אין דרך חזרה, ויש צורך לכרות את הוורדים”.

ורד השתנקה מזעזוע.

“במקרה שהאדם שהפרחים שייכים לו התבלבל, יש צורך להשתמש בפרוות יטי לבן, שנגזרה במספרי ברזל כחולים, לערבב בעיני חיפושיות, ריר חלזונות ודם זבובי קיץ…”

“איכס!”

“…ולהשקות יחד עם מי הנענע בשעה הנכונה במשך שבוע. אם אדם אחר התבלבל בשעת ההשקיה, עליו להטיל את הכישוף הבא: ‘ורדובלבלואנומצטער’, והאדם שאליו שייכים הוורדים יאמר ‘אשמתואנומצטער'”.

“נו, אז למה את מחכה, סבתא?  תגידי את הכישוף”, דחקה בה ורד להתחיל.

“ורדובלבלואנומצטער”, אמרה סבתא.

“אשמתואנומצטער”, הוסיפה ורד. הוורדים מצמצו התמתחו. סבתא וורד עצרו את הנשימה –

 “שלום ורד, לא ראינו אותך הרבה מאוד זמן, טוב שחזרת!” אמרו הוורדים בקול נעים.

“פיו,” אמרה ורד בהקלה, וסבתא חייכה.

מאז למדה ורד לדבר לאט וברור, גם אם זמנה קצר. 

 ________

הפלאפל- במקום השלישי!

תמר וייל, בת 12- זוכה במשחק!

 

עלילות כורש- במקום הרביעי!

בארי לוי, בן 12- זוכה בשני ספרים!

מנימוקי השופטים: ” הוא סיפור מקסים ויצרתי שמסופר מנקודת מבטו של כלבלב חמוד, ומצליח להעביר לנו היטב את החוויה המיוחדת של להיות כלבלב בעולם של בני אדם ולהתבונן מחדש באופן משעשע בדברים יומיומיים כמו אוטובוס או בית ספר.

_______

שלום לכם! שמי הוא כורש, אני בן שנה וקצת, מגזע שיצו. אני גר בגוש עציון, יש לי פרווה חומה ונעימה, ואני הכי אוהב לברוח לשכנים. אומצתי על ידי משפחה של שבעה בני אנוש ביום קיץ חמים ונעים.

בימים הראשונים שלי בבית משפחת לוי היה כיף, כל המשפחה ליטפה אותי והביאה לי פינוקים. אבל אחרי כמה שבועות פתאום הם נעלמו כל יום לכמה שעות, וחזרו עם שק בד עמוס בניירות על הגב. כך זה המשיך כמה ימים, עד שזה התחיל לעצבן אותי.

איפה הם? מה הם עושים? מבקרים כלבלב אחר, חמוד יותר? החלטתי לעקוב אחריהם. בבוקר חיכיתי שהבעלים שלי יעזבו וישר זינקתי מהחלון. התחלתי לדלוק בעקבות בארי, אביגיל, תמר ושקד, הילדים שנעדרו מהבית הכי הרבה, אך לפני שהספקתי להדביק אותם הם נכנסו לחיה ענקית שהחלה לרוץ במהירות. מה יכולתי לעשות? רצתי אחריה. מעולם לא הייתי בכושר, אך הפעם טסתי, עד… שאיבדתי אותם. החיה הגדולה עם הרגליים השחורות והעגולות פשוט נעלמה. 

מולי היה שלט. היה כתוב בו משהו מוזר, “בית סקר” או משהו כזה.

למזלי הרב עבר שם כלב משוטט שרחרח משהו. “היי”, שאלתי אותו, “לאן הולכים הילדים מכאן? אני מחפש את הבעלים שלי”.

“לך ישר, עכשיו יורדים כל הילדים מהחיות”.

הלכתי ישר, ובאמת שם החיה הגדולה נעצרה ומבטנה יצאו אין־ספור ילדים. איך אמצא את הבעלים שלי? לפתע ראיתי את בארי נכנס עם עוד כמה מחבריו לחדר בתוך הבניין. ניסיתי לרוץ בעקבותיו, אבל זרם של ילדים שיצא מחיה אחרת חסם את דרכי, והדלת נסגרה. שרטתי, נבחתי וייללתי על הדלת, אבל לא פתחו אותה.

לא ידעתי מה לעשות, אינני מכיר את הדרך חזרה הביתה ובעליי נעלמו.

לפתע ראיתי חלון, הצצתי בו וראיתי את בארי, ממש מולי! אך הוא העתיק משהו שכתב מבוגר על לוח ולא ראה אותי. יש לציין שכלבי שיצו הם קטנים מאוד, לכן גם אם בארי היה מסתכל בחלון הוא היה רואה רק את קצות אוזניי החומות.

הלאה, פתרון אחר. תחשוב, כורש, תחשוב! אבי, רומיאו, תמיד היה אומר לי שאני כלבלב פיקח. אני יודע! אחכה שבארי יחזור הביתה, הרי הם לא נשארים בחדר הזה לנצח. ואכן, לאחר דקות ספורות נשמע מין צלצול וכל הילדים יצאו החוצה, גם בארי, שזיהה אותי מייד.

“כורש! מה אתה עושה פה?!” הוא הרים אותי ואמר: “טוב, אני אלך להתקשר לאימא”.

הוא הלך למקום שנקרא מזכירות ואיכשהו דיבר עם הוריו, למרות שהם לא היו שם.

“בוא, אבא ואימא באים לאסוף אותך הביתה”. ובאמת, כעבור זמן לא ארוך הגיעה עוד חיה, קצת יותר קטנה, ומתוכה יצאו אבא ואימא של בארי. הם הכניסו אותי למכונית (מתברר שככה קוראים לחיות האלה) והביאו אותי הביתה.

רק בתוך המכונית שמתי לב שפרוותי היפה, הארוכה, החומה והחלקה נמלאה קשרים וקוצים. אך לא היה אכפת לי. רק רציתי לישון אחרי היום הארוך והמתיש הזה.

מאוחר יותר, כשכולם חזרו ושמעו על ההרפתקה שלי, הם התגלגלו מצחוק, ולפני שהלכו לישון אמרו לי לילה טוב, כי מחר יתעוררו לעוד יום של בית ספר.

______

מתוך גיליון טבת תשפ”ד, להצטרפות למגזין “אותיות וילדים” לחצו כאן

שיתוף:

פייסבוק:

מצטרפים ומקבלים שעון כושר במתנה!

בהתחייבות לשנה *