מקום ראשון:
סיפורה של קורונה
הכותבות: מים חדד, בת 13 וגילי בראון בת 12 מקדומים
הכול התחיל בבוקר אחד. המורה נכנסה לכיתה ואמרה: "התוכנית מבוטלת".
"מה?" נשמע גל לחשושים בכיתה. רק אני, שתמיד אומרת את מה שאני חושבת, נעמדתי וצעקתי: "מה?!"
"קורונה, שבי מייד במקומך!" גערה בי המורה. אבל אני המשכתי לעמוד. "את יודעת כמה זמן אני עובדת על התוכנית שלי?!" המשכתי לצעוק. המורה נאנחה והביטה בי. "אני יודעת שאתם עובדים הרבה זמן על התוכניות שלכם, אבל משרד המחלות ביטל את התוכנית, הם אמרו שזה לא יתפוס עכשיו, שיש המון חולים בכדור הארץ, וצריך לחכות לרגע המתאים".
פתאום נשמעה קריאה מפתח הכיתה. "בני־האדם האלה. מקלקלים לנו את כל התוכניות. בושה וחרפה". זאת הייתה המנהלת אבעבועות שחורות, שמרשה לכולנו לקרוא לה אבי, כי השם שלה נורא ארוך. "אני מצטערת, אבל התוכנית מבוטלת, וזה סופי", המורה אמרה, הסתובבה ויצאה.
הסתובבתי לכיוון חברתי הטובה ביותר, שפעת, ואמרתי: "אין מצב שהם מבטלים את זה! את יודעת כמה זמן אני עובדת על הפרויקט הזה. זה כל כך לא הוגן!" ייללתי. "לא נורא, אני אפילו עוד לא התחלתי לעבוד על זה…" אמרה שפעת. "מה?! עוד לא התחלת אפילו? שפעת, באמת!" שפעת משכה בכתפיה, והסתובבה חזרה לחוברת העבודה.
כשחזרתי הביתה מבית הספר, מצאתי פתק כזה:
"קורונהל'ה,
הלכתי לנשוך כמה כלבים. אחזור לקראת הערב.
באהבה, אימך, כלבת".
טוב, לפחות אבא בבית, חשבתי לעצמי. הלכתי לחדר העבודה של אבא, אבל כשנכנסתי, מצאתי פתק כזה:
"קורונוש,
הלכתי למכון הכושר כדי לפתח את כישורי ההדבקה שלי. אחזור מחר. יש לי הרבה מה לעשות.
אוהב, אבא".
הלכתי לחדרי בכעס ונשכבתי על המיטה. לפתע צץ במוחי רעיון. אני אמשיך עם התוכנית שלי, אפילו שהמורה אמרה שביטלו אותה – בלי עזרה מאף אחד! פתחתי את קופת החיסכון שלי. היו בה שלושה שקלים ועשר אגורות… טוב, לפחות יש לי מספיק כסף למסטיק וחפיסת שוקולד… זה יספיק לי לדרך.
החלטתי לצאת עכשיו, לפני שאימא ואבא יחזרו. השארתי להם פתק כזה:
"אבוש ואימוש,
החלטתי להמשיך את הפרויקט שלי לבד, בלי עזרה מאף אחד! אה, רגע, אתם עוד לא יודעים: המורה אמרה היום שהתוכנית מבוטלת! לא חבל? השקעתי כל כך הרבה.
אתם בטח תהיו גאים בי כשאחזור.
להתראות, קורונה".
תליתי את הפתק על המקרר. ככה אבא ואימא בטוח יראו אותו. חיפשתי בפלאפון שלי מקום עם הרבה אנשים. התוצאה הראשונה שעלתה הייתה: סין.
לאחר כמה בירורים הלכתי למכולת של גברת חזרת הנחמדה, וקניתי שוקולד ומסטיק.
פתאום חשבתי על בעיה קטנה: איך אני הולכת להגיע לסין??? ואז החלטתי לעשות משהו שאף פעם לא חשבתי שאעשה: להתגנב למטוס.
במשך כל הטיסה ישבתי בפחד בתא המטען וקיוויתי שלא יגלו אותי. ניסיתי להמציא סיפורים (שהלכו ונהיו מוטרפים יותר ויותר) למה אני שם, למקרה שמישהו יגלה אותי. אחרי שעה בערך נשמע קולו של הטייס: "נוסעים יקרים, כאן הטייס חיידקי. נא להדק את חגורות הבטיחות, אנחנו מתחילים בנחיתה בווהאן, סין".
למזלי, יצאתי בשלום מהטיסה… התחלתי להתקדם בשדה התעופה לעבר היציאה. כשיצאתי, כמעט מַתִּי מפחד! היו שם מאות, אם לא אלפי, רגליים של בני־אנוש!!!
תפסתי מחסה מתחת לדבר מוזר שאין לי מושג איך קוראים לו, אבל מה שכן – אף רגל לא עברה שם. עשיתי סלפי ושלחתי לשפעת. "אני בסין!" סימסתי לה. אחרי 5 דקות (שבמהלכן הסתכלתי על עשרות סוגים שונים של נעליים ומכנסיים ושברתי את הראש איך בדיוק אני מתחילה את התוכנית שלי), שפעת שלחה לי הודעה:
"אני לא מאמינה שהחלטת לעשות את הפרויקט המשוגע שלך! רק תזכרי שאני הזהרתי אותך!"
החזרתי את הפלאפון לתיק. שפעת הזאת! כזאת נודניקית! טוב, חשבתי לעצמי. אני לא פה כדי להשתלט על העולם! פתאום קלטתי: מולי יש בן־אנוש, שמוכר עטלפים למאכל!!! אאאאאייייייייייככככככככססססססס!!!!!!!!!! חשבתי בבחילה איומה. מי ירצה לאכול עט–
רק רגע! אני יכולה להיכנס לעטלף! ככה מי שיאכל אותו, יידבק בי! ואז הוא יהיה ליד אנשים אחרים, וגם הם יידבקו! ואז גם הם יהיו ליד עוד אנשים – וגם הם יידבקו! זה לעולם לא ייגמר! חשבתי באושר.
איכס!!! איזה גועל!!! הבפנים של העטלף חשוך ומסריח. זה היה כל כך מגעיל! אבל סבלתי בשקט. פתאום ראיתי חריץ קטנטן של אור. החריץ התחיל לגדול, ולפתע מצאתי את עצמי מסתכלת על תקרה. אבל לא סתם תקרה! תקרה עצומההה!!! אה, אולי זה בגלל שזה לא העולם שלנו. עולם בני־האנוש מוזר מאוד. לפתע ראיתי גם איש, אישה, שני ילדים וילדה מולי. החלטתי שזה הרגע שלי – אני קופצת אל האישה שנמצאת מולי.
(כעבור כמה חודשים)
אני לא מאמינה!!! התוכנית שלי הצליחה ובגדול!!! כל העולם פוחד ממני! כשאני אחזור בטח כולם יהיו כל כך גאים בי!
כשהתחלתי להתקדם בסין, התחילו כבר לשמוע עליי בעולם שלי. הממשלה מממנת לי טיסות לכל ארץ שארצה, כי הם חושבים שאני מצליחה בטירוף. ההורים שלי כתבו לי שהם גאים בי מאוד. אפילו שפעת אמרה שהיא מצטערת על מה שכתבה לי, ושהיא חושבת שאני אלופה. בהתחלה הממשלה רצתה לשלוח לי עוזרים, אבל לא הסכמתי. הגעתי כבר להרבה ארצות, ובכולן הצלחתי להדביק מיליוני אנשים. עכשיו אני בישראל.
כרגע אני מסתתרת בתוך חדר של ילדה בת 12. לפני כמה דקות שמעתי את הילדה אומרת לאימא שלה שהיא הולכת לסבתא. "אל תשכחי לקחת מסכה ולשמור מרחק, חמודה. תיהני!" אמרה האימא. הבנתי שעד שהיא תחזור אני יכולה להסתובב קצת בחדר שלה בלי לפחד שמישהו ימחץ אותי. הסתובבתי לי בחדר, ופתאום ראיתי על שולחן הכתיבה שלה יומן. הוא היה פתוח, ולא יכולתי שלא להציץ בו. וזה מה שהיה כתוב בו:
"יומני היקר,
נמאס לי כבר מהקורונה הזאת. אי אפשר יותר לעשות שום דבר כיפי. אי אפשר ללכת למקומות, חייבים להיות עם מסכות כל הזמן ואין שום הרגשה של שגרה. רק לפני חודשיים עברנו לעיר הזאת. רק לפני כמה שבועות הצלחתי להיות חברה של כמה בנות. ועכשיו – אי אפשר להיפגש. אני מנסה לשמור על קשר איתן, אבל זה לא כל כך עובד. אני מנסה לשמור על אופטימיות, אבל זה קשה, במיוחד כשכל מי שאני מכירה כבר איבד מזמן כל טיפה של תקווה שהייתה בו. הלוואי שזה ייגמר. הלוואי ששוב הכול יהיה… רגיל".
עד פה קראתי. הרגשתי נורא. לאנשים באמת כל כך רע בגללי? לא חשבתי שהם כל כך סובלים, רק שהם קצת משתעלים, מצוננים, וזהו. לא האמנתי שבאמת הרסתי לאנשים את החיים, שלאנשים כל כך רע בגללי.
עם כמה שאני אגואיסטית, לא הייתי מוכנה שאנשים יסבלו ככה בגללי יותר.
החלטתי שאני חוזרת הביתה.
