מילים בחשכה

עצמו את העיניים לרגע, ונסו לקרוא את הכתבה הזאת. בדיוק כך, בעיניים עצומות. מצליחים? כנראה שלא. עכשיו, נסו להיזכר בספר האחרון שקראתם. האם הוא היה מצחיק? סוחט דמעות? משעמם? והסרט האחרון שראיתם? סרט דרמה? סרט פעולה? אולי סרט מצויר? נסו לדמיין את העולם שלנו ללא כל זה. ללא ספרים, הצגות, סרטים ועיתונים. עולם ללא תרבות.

כך יכול היה להיות עולמם של העיוורים ולקויי הראייה. אך בזכות אנשים טובים, תרומות ויוזמה חשובה של הספרייה המרכזית לעיוורים, נפתחים גם בפניהם ספרים רבים, על כל ההרפתקאות, היופי והצחוק שמסתתרים בתוכם.

לקרוא בעיניים סגורות

הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה הוקמה בשנת תשי"א, לאחר מלחמת העצמאות, במטרה לסייע בשיקומם של חיילים אשר נפגעו בעיניהם.

עם הזמן התפתחה פעילות הספרייה, וכבר שנים רבות שהיא פועלת במטרה להנגיש תרבות לכל מי שאיבד את מאור עיניו. כיום עומד בראשה עמוס באר, עיוור מלידה בעצמו.

שוחחתי עם צילה ציון, עוזרת מנכ"ל הספרייה, כדי להבין טוב יותר כיצד הספרייה מתנהלת.

ספרייה לעיוורים? איך עיוורים יכולים בכלל לקרוא?

"יש שתי אפשרויות: באמצעות כתב ברייל, או באמצעות שמיעת ספר מוקלט", מסבירה צילה ומפרטת: "כתב הברייל הומצא בשנת 1847 על ידי בחור בשם לואי ברייל, שהיה עיוור בעצמו. האותיות בכתב ברייל הן בעצם בליטות על גבי הדף – שש בליטות או פחות לכל אות. לפי מיקומן ומספרן של הבליטות אפשר להבדיל בין האותיות. הבליטות מאפשרות לעיוורים להרגיש את האותיות בעזרת הידיים, וכך לקרוא. את כתב הברייל אנחנו מדפיסים באמצעות מדפסת מיוחדת ש'דוקרת' את הדף כלפי מעלה, וכך יוצרת את הבליטות. המדפסת נמצאת במרתף, כי היא עושה הרבה רעש…

"שיטה נוספת שהתפתחה בעשורים האחרונים היא הקלטת ספרים: קריינים מגיעים לאולפן מיוחד, ומקריאים את הספר מתחילתו ועד סופו. את ההקלטה עורכים, וכך עיוורים שמתקשים בקריאה המורכבת של כתב ברייל יכולים לשמוע את הספר".

יש כל כך הרבה ספרים בעולם, איך אתם מחליטים אילו ספרים להנגיש ואילו לא?

"אי אפשר להנגיש את כל הספרים", מודה צילה. "אנו מנגישים 10-­12 אחוז מהספרים בשוק. כדי לסנן את הספרים, כל ספר שמועמד להנגשה עובר דרך 'ועדת רפרטואר'. החברים בוועדה, שהם עיוורים או לקויי ראייה בעצמם, עוברים על ספרים שיצאו לאחרונה ומחליטים אם הם עשויים לעניין את המנויים. ספרים רבי־מכר לא עוברים ועדה אלא נשלחים ישירות להקלטה. חוץ מכל זה, אם ילד שמנוי אצלנו מבקש מאיתנו ספר ספציפי – אנחנו משתדלים להיענות לבקשתו".

לאחר שספר עבר את הוועדה והוחלט להנגיש אותו, איך אתם מחליטים אילו ספרים להעביר לכתב ברייל ואילו ספרים להקליט?

"כתב ברייל הוא כתב גדול ובולט מאוד. ספר שאורכו בכתב רגיל 300 עמודים, בכתב ברייל יהיה באורך שישה כרכים עבי־כרס. לכן ספרים ארוכים בדרך כלל אינם מועברים לברייל, אלא אם הם רבי־מכר שמצדיקים את הגודל הזה".

אז יש לכם יותר ספרים מוקלטים מאשר ספרים בכתב ברייל?

"כן, בעיקר משום שיש הרבה פחות קוראי ברייל מאשר אנשים שמאזינים לספרים. הרבה פעמים מאבדים את הראייה בגיל מאוחר ולא רוצים לוותר על הקריאה, אך לימוד כתב ברייל הוא מיומנות מורכבת מאוד, שקשה ללמוד אותה כאדם מבוגר. לעומת זאת, מיומנות של האזנה לספרים נרכשת בקלות רבה יותר. ההערכה היא שיש בישראל רק כ־600 קוראי כתב ברייל, אך להקשיב להקלטה יכול כל מי ששמיעתו טובה…"

מה היה הספר הכי ארוך שהנגשתם?

"'היטלר: 1936-­1945'. אורך הספר הוא 995 עמודים, והוא מוקלט במשך 73 שעות!"

וואו. ספרי לי על עוד ספר מיוחד שנמצא בספרייה.

"קיים אצלנו ספר בשם 'אור ואלכסנדרה' מאת יצחק נוי. הספר מספר על ילד עיוור ששמו אור. הספר הזה מבוסס על ילד שמנוי בספרייה שלנו, מנוי 'כבד', שצורך ספרים באופן יומיומי. הסופר כתב את הספר בעקבות ההיכרות איתו".

איך מתארים כחול

בספרייה מנגישים לא רק ספרים, אלא גם הצגות וסרטי קולנוע. איך זה עובד? הרי בספרים התיאורים הם חלק מההתרחשות, ואילו בסרט הצופה מקבל הכול במבט חטוף אחד: מה הדמויות לובשות, איך הן נראות, איפה הן נמצאות. אז האם בכלל אפשר להנגיש סרטים והצגות לעיוורים?

צילה מספרת לי שיש מקצוע שנקרא "מתארים קוליים": אנשים שמומחים בתיאור מדויק ומהיר של התפאורה בסרט או בהצגה, מבלי לפגוע בדיאלוג.

האם המתארים הקוליים מציינים צבעים, או שאין לכך משמעות בעולמם של העיוורים?

"כן, בוודאי. העיוור אולי לא יודע מה זה ירוק, אבל הוא יודע מהי התפיסה התרבותית של הירוק: זהו צבע של טבע ורעננות. הוא לא יכול לדמיין אדום, אבל הוא יודע שזה צבע של סכנה, או של רגש עז. יש חשיבות לצבעים גם כשלא יודעים איך הם נראים".

למדתי מצילה המון דברים מעניינים. לסיום אני שואלת אותה איזה חוק הייתה חולמת לחוקק בכנסת בהקשר לנושא ההנגשה.

צילה עונה מייד ובלי היסוס שהיא הייתה מעבירה חוק שמחייב הנגשה לעיוורים, בדיוק כמו שיש חוק כזה לחירשים. זוכרים את האדם הקטן על המסך, שעומד בתוך עיגול ומחווה בידיו תנועות משונות שאתם לא מבינים? האדם הזה מתווך לחירשים את מה שנאמר בטלוויזיה. צילה מקווה שיבוא יום שבו יהיה אדם נוסף לידו, כזה שמתווך את טקס הדלקת המשואות, או את מהדרות החדשות, או כל דבר אחר, כך שגם עיוורים יוכלו לצפות, להיחשף ולהרגיש חלק.