תהליך העבודה בסטודיו לחֵמָר הוא גופני ונפשי, גשמי ורוחני. כשיושבים ליד האובניים מבינים איך יוצרים חלל שהוא בסיס הכלי, ואיך ממרכזים את החומר כשהרגליים נטועות באדמה והראש חושב על השמיים
שתייה של כוס שוקו בסתם יום של חול יכולה להיות רגע קטן ורגיל, או להפוך לרגע מיוחד בזכות הכלי הנכון. עלמא, הבת שלי, אוהבת להתפנק אחרי יום ארוך בבית הספר. היא מכינה לעצמה שוקו ובוחרת כוס שיהיה כיף לשתות ממנה. כשהיא שותה זו חוויה שלמה – לא רק טעם טוב על הלשון, אלא אירוע קטן שבו כל חוש וחוש בגוף רווה נחת.
חוש הראייה רואה כוס יפה במיוחד. הידיים מושטות קדימה כדי לאחוז בספל ולהגיש את השוקו אל הפה. נעים להן לחוש את הכלי. יש ספלים המעוררים זיכרונות משמחים, כמו מקום מיוחד שטיילנו בו. מהסיבה הזו, אנשים שנוסעים לטיולים קונים למזכרת ספל מהמקום שבו ביקרו. אני מכירה אנשים שיש להם אוסף ספלים מכל מיני מקומות בעולם, וככה גם כשהם חוזרים הביתה אחרי שהטיול כבר נגמר מזמן, משהו ממנו נשאר איתם. בכל פעם שהם שותים מספל כזה בבית בישראל, רגע מהטיול פתאום חוזר לבקר, בלי לארוז ובלי כרטיס טיסה. ספל יכול להזכיר שיר שאני אוהבת, אדם יקר לליבי, או סתם לעורר מחשבה נעימה.
אני אוהבת כלים שימושיים שנוגעים בהם באופן שגרתי, ולא כאלה שמשקיפים עליי ממדף רחוק. כאלה שאני נעזרת בהם כדי לאכול או לשתות, שהם חלק משולחן השבת שלי או מסתם ארוחה של חול. כשאני משתמשת בכלים כאלה, האוכל או המשקה שבתוכם טעימים לי יותר, ומעוררים בי הרגשה של שמחה ועונג. אפילו עצם הנוכחות שלהם על השולחן מוסיפה לאווירה הטובה.
אז איך יוצרים כלי?
כלים עשויים מכל מיני חומרים, יש כלים מזכוכית ויש כלים ממתכת, יש כלים מפלסטיק ויש כלים מחמר. אני אוהבת כלי חמר. זה חומר שדומה קצת לפלסטלינה במגע, אבל עשוי בעיקר מסלעים שְׁחוּקים שהופכים לאדמה, שמעורבבת עם מים וכמה חומרים נוספים שהופכים אותה לבוץ סמיך במיוחד. בעזרת הידיים אפשר לעצב אותו ולתת לו צורה כיד הדמיון הטובה.
יש כמה שיטות להכין כלי חמר, אחת מהן אהובה עליי במיוחד – האובְנַיים. זו שיטה עתיקה שבה יש מעין צלחת מסתובבת שמדביקים עליה גוש חמר, ומכוח הסיבוב יוצרים כלי. נשמע קצת מסובך, אבל אל דאגה: תכף ארחיב והכול יישמע פשוט יותר.
לאומן שמכין כלים על האובניים קוראים קַדָּר. הופעת האובניים על במת ההיסטוריה התאפשרה רק אחרי שהמציאו את הגלגל, לפני כ־5,500 שנים, בשוּמֵר שבמֶסוֹפּוֹטַמְיָה. האובניים הקדומות היו עשויות משתי אבנים, וזה מקור שְׁמן. באבן התחתונה היה שקע, ובאבן העליונה הייתה בליטה שהתאימה לו. כדי להפעיל את האובניים האלה היה צורך באדם נוסף שיסובב אותם בזמן שהקדר יצר את הכלי.
האובניים שלנו כבר מחוברות לחשמל. אפשר לסובב אותן לבד, ולהשפיע על מהירות הסיבוב בעזרת דוושה לרגל.
אחד הדברים הכיפיים בעבודה באובניים הוא התנועה הסיבובית הרכה והיציבה. כשמשהו מסתובב סיבוב שלא נגמר, כל תנועה קטנה הופכת למופע מהפנט שקשה להוריד ממנו את העיניים. כשגוש חמר מסתובב על האובניים, כל נגיעה קטנה, גם אם רק בצד אחד של החומר, משפיעה על הצורה של גוש החמר כולו.
זו מחשבה שמשמחת אותי. אני יודעת שבדיוק כמו הגוש על האובניים, כשאני עושה מאמץ להיות טובה יותר אפילו במשהו אחד קטן – זה מייד משפיע על כולי. לדוגמה, כשאני משתדלת להיות טובה יותר ביחס שלי אל בני ביתי – אני נהיית טובה יותר גם כשאני בסטודיו עם תלמידות. הטוב הזה משפיע עליי בכל זמן ומקום.
ועכשיו יאללה, לעבודה:
קודם כול לישה. לשׁים את גוש החומר כדי לחמם אותו ולהפוך אותו לרך יותר וקל יותר לעבודה, וגם כדי להוציא ממנו בועות אוויר, אם יש. זה די דומה ללישה של בצק ללחם או לעוגת שמרים.
בשלב הבא לוקחים את הגוש שלַשְׁנו, הופכים אותו לכדור וזורקים אותו בעדינות אל מרכז האובניים. זה השלב שבו מדליקים את האובניים והגוש מתחיל להסתובב. בהתחלה הוא יכול להשתולל לכל הכיוונים, אבל בעזרת זוג ידיים יציבות אנחנו דוחסים את הגוש אל המרכז שלו. כאן מתחילים את השלב הבסיסי והחשוב שבלעדיו החמר לא יהפוך לכלי: המִרְכּוּז.
דמיינו סופת טורנדו משתוללת. סופה כזו זזה בסיבוב עצום ועוצמתי. בכל מקום שבו היא עוברת הכול מתנתק, עף באוויר ומתפזר לכל עבר. בסטודיו שלנו רהיטים ומכוניות לא יעופו באוויר, אבל הבוץ והחמר עלולים להתיז לכל הכיוונים. בתוך כל טורנדו יש נקודה אחת של שקט שבטוח להימצא בה – "עין הסערה". זו נקודה שכל מה שנמצא סביבה משתולל בסיבובים, אבל שם, בדיוק בדיוק במרכז העניינים – הכול עומד יציב. לשם אנחנו שואפים. לשם אנחנו דוחסים את גוש החומר כולו.
בכל פעם שאני ממרכזת גוש, אני מדמיינת שבאמצע הגוף יש לי ציר ישר שעובר מכפות הרגליים דרך הבטן, הלב והראש, ומחבר בין האדמה שאני עומדת עליה אל השמיים.
אני מחפשת את "עין הסערה" בתוכי. אפשר לקרוא לנקודה הזאת גם נקודת ה"אַיִן" – "אין הסערה". נקודה שאין בה כלום מלבד שקט. מעין עולם הבא של נוכחות שקטה ושלווה שבה אני מחוברת אל הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכי.
כאשר החומר סובב סביב צירו, גוש החמר מוכן סוף סוף להיפתח ולהפוך לכלי.
איך יודעים שהוא באמת מוכן? כשגם בשיא הסיבוב הוא נראה כאילו הוא לא זז בכלל, ממש עומד על מקומו.
בשלב הבא נכנסים עם אצבע יציבה ישר אל תוך נקודת המרכז של הגוש ויוצרים גומה. זה חייב להיות מדויק, כי אם ניכנס עם האצבע בכל נקודה אחרת, אפילו נקודה שקרובה ממש למרכז – הגוש יתחיל לרקוד. בדרך כלל ריקוד הוא עניין משמח, אבל מרחב האובניים הוא ההפך מרחבת ריקודים. פה אנחנו לא רוצים ריקודים, אנחנו מחפשים יציבות.
ברגע שהגענו עמוק מספיק (כסנטימטר מהצלחת המסתובבת), מרחיבים את נקודת ה"אין" לכיוון הדפנות. ככה יוצרים חלל פנוי, שהוא בעצם בסיס הכלי. באופן כללי, רק כשמפנים מקום יכול להיכנס משהו חדש.
בשלב הזה אני אוהבת לחשוב על דבר או שניים שאני מוכנה לפנות ולשחרר מהחיים שלי. אוסף קלפים ישנים שסתם שוכבים במגירה בחדר, ברוגז ישן שנתקע לי בקשר עם חברה. מסקרן לחשוב איזה דבר חדש ייכנס אם רק אצליח לייצר חלל פנוי.
עכשיו אנחנו פנויים להרים את דופנות הכלי. בעזרת שתי אצבעות צובטים את החומר לגובה. בכל פעם מעלים רק קצת ובעדינות, ומשתדלים לשמור על עובי דופן אחיד לכל אורך הכלי.
קרדיט -שיינה בוצר
