צרצרים, חתולים, סיכות לשיער, אורז ומיני אבקות: זוהי לא רשימת הציוד להוגוורטס, אלא הכלים שבעזרתם נלחם הצבא היפני העתיק. הכירו את לוחמי הנינג׳ה המקוריים
ווווּש – רגע הם כאן, רגע הם שם! חרש חרש וכהרף עין, הנינג'ות!
ביפן של ימי הביניים היו הנינג'ות לוחמים ממעמד נמוך ששימשו מרגלים עבור הסמוראים והממשלה. בתחילה נקראו הנינג'ות "שינובי". הם היו איכרים ולוחמים פשוטים שנלחמו בדרך שונה מהסמוראים. המיומנויות המיוחדות של הנינג'ות החלו להתפתח בין שנת 600 ל־900 לספירה, בעזרת ידע סיני שיובא ליפן, והרחיב את שיטות הלחימה. לחימתם התאפיינה בשיטות חכמות, כמו שימוש ברעלים ובהפתעה ("בּוּ!"). אבל רגע… הסמוראים היו לוחמים מכובדים, מדוע הזדקקו לנינג'ות הפשוטים? שאלה מצוינת, והתשובה בגוף השאלה: הסמוראים השתמשו בנינג'ות כדי לעשות מעשים שלא התאימו לקוד הכבוד שלהם, כמו ריגול והתנקשות. הנינג'ות השתתפו במלחמות חשובות, ועזרו לסמוראים במאבקים פנימיים. עם תקופת השלום של אדו (1603–1868) כמעט נעלמו הנינג'ות, אך הסיפורים עליהם נשארו, ואנחנו נלמד על הכלים המעניינים, המקוריים והמיוחדים שבהם עשו שימוש כדי להשיג את מטרותיהם.
שעון חתולי
הנינג'ות ידעו להילחם, להכין אבק שרפה, ללמוד אסטרונומיה ולחקור צמחים ובעלי חיים. כמו סוכנים חשאיים מודרניים, בזמן שעסקו במשימות חשובות, היה עליהם לדעת את השעה המדויקת, אבל שעוני היד עוד לא הומצאו. מה עשו? תאמינו או לא – אימצו חתול על תקן שעון! השיטה נקראת נקומה ג'וטסו, והיא עובדת ככה: בבוקר מוקדם אישוני החתול עגולים וגדולים מאוד, כדי לאסוף כמה שיותר אור. אחר כך, בין 8 בבוקר ל־16 אחר הצהריים, אישוניו הופכים סגלגלים כביצה. בצהריים אישוניו נעשים צרים מאוד מאוד, כמחט דקה, ובשעות 9 עד 10 בבוקר, ו־13 עד 14 בצהריים, האישונים קטנים וצרים כמו גלעין אפרסמון, אם עוד זכיתם לראות כזה. למה זה היה כל כך חשוב? הם האמינו שיש שעות טובות יותר ויש טובות פחות למה שהם עשו הכי טוב – התגנבות! השעות הטובות ביותר היו שעות מסוימות בלילה (למשל, בין 23:00 ל־01:00), אך היו גם שעות בבוקר ובמהלך היום. אז אם נינג'ה רצה להצליח במשימה, הוא היה חייב לדעת את השעה המדויקת. ושוס נוסף: הייתה להם גם אמונה מוזרה שאם נחירו הימני של היצור הפרוותי נושם בקלות, זו כנראה שעה אי־זוגית, ואם השמאלי – זו שעה זוגית. נסו על החתול שלכם והיווכחו אם הם צדקו. מיאו!
הנינג'ות לא המציאו את הרעיון הזה בעצמם. מקורו במסמך סיני שנקרא "יואיו זאסו", שהיה מלא בשיעורים ומעשיות מוזרות על חתולים. והיפנים, כולל הנינג'ות, שאלו את הרעיון והתאימו אותו לצורכיהם. מספרים שב־1592 הפליג לקוריאה שליט בשם יושיהירו השימאדזו עם לא פחות משבעה חתולי שעון! לא פלא שיום החתול ביפן, שנחגג ב־22 בפברואר, הוא גם יום הנינג'ות – עכשיו אנחנו מבינים את הקשר.
סיפור כיסוי מצרצֵר
ואם לא די בחתולים, הנינג'ות רתמו לטובתם גם בעלי חיים אחרים, כמו צרצרים וציקדות! חמקמקוּת היא שם המשחק, והנינג'ות היו אומני ההתחמקות, אבל אפילו הם לעיתים מצאו שזה בלתי אפשרי להיות שקטים לגמרי. נסו ללכת בשקט ביער מלא עלים יבשים, הלא אפילו צעד על ענף הכי קטן ותמים יכול לחשוף את מיקומכם (ששששש!…) לכן נשאו הנינג'ות מְכָל עם צרצרים או ציקדות, שהציוץ החזק שלהם יצר שכבת רעש טבעית שמיסכה את צעדיהם, והקשתה להבחין בין קולות הסביבה ובינם. הם גם יכלו לשחרר את החרקים בנקודה מסוימת במהלך המשימה, כדי ליצור הסחת דעת קולית, וכך לעבור ליד שומר או להשלים את משימתם מבלי להישמע. מספרים כי הנינג'ות השתמשו בתערובת כימית מיוחדת שגרמה לחרקים לצרצר לפי הצורך, וכך הם שלטו במעין מגן קולי. השיטה עבדה בעיקר בקיץ, כאשר קולות הצרצרים נשמעים במרחק רב, והצליחה להסוות את צעדיהם, וכל רעש אחר שהם עשויים היו ליצור בזמן ביצוע מטלותיהם.
שפת האורז הסודית
האורז היפני נחשב איכותי ומשובח במיוחד. אבל חוץ מלמלא את הבטן, אתם יודעים למה הוא עוד שימש את הנינג'ות? הנינג'ות היו כמובן לא רק לוחמים אלא גם מרגלים מיומנים, והדרך העיקרית שלהם להעביר מידע בסתר הייתה באמצעות שיטה שנקראת "גושיקימאי" או "חמשת האורזים הצבעוניים". הם צבעו גרגירי אורז באדום, כחול, צהוב, שחור או סגול, כל צבע ייצג צליל או משמעות שונה, והשילוב ביניהם יצר מילים והודעות. כך הצפינו מסרים על ידי סידור מסוים של צבעים וכמויות, לאורך דרכים או במקומות מוסכמים. אנשים רגילים או אויבים לא שמו לב לאורז, אך עמיתיהם יכלו לזהות את ההודעות בהתאם לשילובים השונים, שיצרו יותר ממאה אפשרויות קידוד שונות. מדהים! המיקום הסודי שבו הונח האורז, העובדה שהגרגירים היו דוחים למאכל, ואף התפרקו במהירות במזג האוויר הלח של יפן – כל אלה אפשרו להסתיר את ההודעות בקלות. לאחר שהתקבלו, הן פוזרו או נותרו להתפרק באופן טבעי מבלי להשאיר סימן או ראיה כלשהי. מאלף!
אבקת דמעות
כחלק מהארסנל המגוּון של הנינג'ות, לצד כלי ריגול, תחבולות ואמצעי הסוואה, הם השתמשו באבקות מעוורות, "מטסובושי", ככלי יעיל ללחימה והסחת דעת היריב. אבקות אלו נועדו לגרום לעיוורון זמני או דמעות, ובכך לאפשר לנינג'ה להימלט או לתקוף מבלי להיחשף. ככלים לנשיאת האבקות בסתר הם השתמשו בביצים מרוקנות, צינורות במבוק, שקיקים קטנים או כיסים מיוחדים בבגדים. האבקות יוצרו מתערובות שונות, כגון מלח, פלפל, אפר, בוץ או קמח, הכול בהתאם להשפעה הרצויה. לא נעים, די נורא! במצבי קרב הם נשפו את האבקה לעיני היריב, מה שהקנה להם יתרון מיידי.
סיכה סכין
יפן היא מדינה שמרנית וגם בעבר הייתה, ובכל זאת היו גם נשים נינג'ות! הן כונו "קונואיצ'י", ונלחמו בשיטה שקטה וקטלנית. ביפן הפיאודלית נשים ענדו סיכות שיער ארוכות ומעוטרות שנקראו "קנזאשי". הסיכות האלה לא היו מסוכנות בפני עצמן, אבל הקונואיצ'י חידדו אותן כסכין והפכו אותן לנשק מתוחכם, ולעיתים קרובות גם טבלו אותן ברעל. הקנזאשי היו נשק מושלם, כי הן היו פופולריות מאוד בקרב נשים רגילות, לכן איש לא חשד שמדובר בנשק.
קרדיט-הודיה תעשה
לכתבה המלאה ולעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
