זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה פעם, מזמן, לפני 38 שנים, נולד מגזין חדש. לא היו בו קומיקסים, היה בו רק מאייר אחד, ואת החידות כתבה ילדה בת 14 שאתם מכירים מקרוב. אבל היה בו קסם, והקסם נשאר עד היום
לכבוד יום ההולדת של המגזין, יצאנו לשמוע איך הכול התחיל
״ל׳אותיות׳ הצטרפתי עוד לפני שהוא הוקם״, מפתיע אותי שי צ׳רקה, המאייר והקריקטוריסט שליווה את העיתון מיומו הראשון. היום כולם מזהים את דמותו של בבא שאייר שי עבור הפינה ב"אותיות". אבל הסיפור מתחיל הרבה קודם. ״אורי אורבך התקשר אליי כשהוא ידע שהעיתון הולך לקום". ולא תאמינו כמה הוא עשה: "הכנתי את הלוגואים למדורים. את הלוגו של ׳אותיות׳ עצמו ציירתי במו ידיי. איירתי את השער הראשון. לכל מדור היה מעין איור קטן שיצרתי: יצרתי דמות של ילד עם בלורית ענקית והוא כיכב בכל המדורים.*****(טל- זה האיור שהוא הוסיף בתוך הקובץ הזה. אפשר לכתוב לידו שזה האיור הראשון) היו מדורים שהוספתי להם איורים, כמו שבצאי ו'למה ולמה לא'. היה לי גם מדור משלי שנקרא 'אז מה', על כל מיני אישים לאורך ההיסטוריה, שלכל אחד מהם הייתה איזו בעיה, ובכל זאת הם הצליחו להגיע לגדולה״.
ככה זה התחיל. בשנת תשמ״ז, אורי אורבך ז״ל, עורך "אותיות" הראשון, יזם את הקמתו (ואת הכתבה עליו תמצאו בגיליון "שטויות" מחודש אדר האחרון). הוא אסף צוות וגם כתב בעצמו חלק מהמדורים. עד ש״אותיות״ הגיע לעולם, לא היה עיתון מותאם לילדים דתיים־לאומיים. חיותה דויטש, שהגיעה לעיתון כשהיה עוד רך בשנים, מספרת על הימים שלפניו. ״הייתי קוראת את ׳זרקור׳ שנועד לילדים חרדים, וגם את ׳מעריב לנוער׳ שפונה לקהל חילוני. קראתי גם וגם, אבל לא הרגשתי שיש משהו שהוא ׳אני׳״.
חיותה אהבה לכתוב סיפורים עוד כשהייתה ילדה, וכשכבר הייתה מורה בבית הספר "חורב", התגלה לה שיש עיתון חדש שמיועד לציבור הדתי. ״באותו רגע הרגשתי סוג של הארה. ביררתי מה מספר הטלפון, התקשרתי, וענתה לי בּמבּי שלג, שעוד לא הכרתי אז. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב סיפורים לעיתון, והיא קבעה לי פגישה עם אורי אורבך״. חיותה התחילה בכתיבת סיפור בהמשכים בשם ״בית משותף״, על חוויות מבניין שגרים בו דתיים וחילונים. היא קיבלה השראה מהבניין שבו גרה היא עצמה. אורי אורבך אהב מאוד את הסיפור, וחיותה החלה לעבוד בעיתון באופן קבוע. בהמשך נעשתה לעורכת המשנֶה וגם לעורכת הראשית.
את תמר הירדני אתם בטח מכירים מהמגזין של היום, אבל האם ידעתם שגם היא כתבה בו כמעט מההתחלה? תמר הייתה רק בת 14 כשהוזמנה לכתוב ב"אותיות". הדרך שבה הגיעה לשם היא די משעשעת: ״בשנת תשמ"ט (1989) למדתי בכיתה ח', והייתי חניכה בבני עקיבא. נתקלתי בעיתון ׳זרעים׳ של התנועה, שאורי ערך. בסוף העיתון היה תשבץ היגיון. כפותרת תשבצים נלהבת, הייתי קצת מאוכזבת מהרמה. לא התעצלתי: ישבתי וכתבתי מכתב למערכת. אחרי זמן מה קיבלתי מכתב תשובה מאורי, שאם אני לא מרוצה אני יכולה לכתוב את התשבץ בעצמי. זה היה אתגר. ישבתי וכתבתי ומחקתי וכתבתי עד שיצא תשבץ. אורי כנראה היה מרוצה, כי הוא הזמין אותי לכתוב את מדור החידות והתשבצים של העיתון השני שהוא בדיוק ערך אז – 'אותיות', ומאז ועד עצם היום הזה אני כותבת אותו״.
ג׳קי ירחי, מאייר וקומיקסאי, עלה מצרפת קצת לפני מלחמת המפרץ. הוא חיפש עבודה בתחום שעסק בו עוד לפני העלייה. ואז הוא שמע על "אותיות": ״אני מגיע לאורי אורבך – בחור נחמד, נמוך, עם שפם. ואז אני מראה לו את שני הקומיקסים שהוצאתי ואומר לו: 'אני ממש רוצה לעשות קומיקס ולהיכנס איתו לעיתון'. והוא היה נחמד, אבל הוא לא האמין בזה כל כך. הוא אמר לי, 'עזוב, זה לא שייך… קומיקס לא יתפוס'". ג׳קי המשיך בתור מאייר לסיפורים בעיתון, וכמה שנים אחר כך התחיל בכל זאת ליצור סדרות קומיקס עם עלילות מתח והיסטוריה יהודית, מלאים בערכים וציונות כמו שאהב: ״האיום הספרדי״ (הרפתקאות ילדים בצל האינקיוויזיציה), ״1881״, ״כדור הרעם״ (על מבצע אנטבה), ״המצוד״ (על לכידת אייכמן ימ"ש). ״יום אחד קיבלתי הודעה מהעורכת, שבעקבות הקומיקס יש אפילו בני נוער ומבוגרים שעשו מינוי לעיתון! זה היה מאוד מחמיא״, הוא משתף בסיפוק.
עיתון "אותיות" עבר מסע לא פשוט. מלבד צוות הכתבים והעורכים, יש גם מישהו שבעצם העיתון שייך לו – המוציא לאור. הוא מממן אותו וגם מרוויח מהפרסומות, כמו כל עסק. לא תמיד העניינים הכלכליים זרמו באופן חלק, והעיתון עבר מבעלים אחד לשני. אבל הרוח מאחורי העיתון, שהצית לראשונה אורי אורבך, עברה כמו לפיד מדור לדור דרך עורכים שונים, ובעיקר עורכות.
לירון נגלר־כהן ערכה את "אותיות" בתקופה שבה האינטרנט פרץ לחיינו. ״היה לנו מדור בשם 'פצקרשת' שהסביר לילדים על אינטרנט. האינטרנט היה אז משהו מתפתח. אצלנו נפתח, למשל, עמוד פייסבוק ל'אותיות', כי הפייסבוק רק התחיל אז״. למרות הפריחה של העולם הדיגיטלי, הילדים לא הניחו מהיד את העיתון המודפס. "העיתון היה כזה שאנשים לא הפסיקו את המינוי. זאת אומרת, הם היו מתחילים כילדים, ממשיכים אליו כבני נוער, ואז היינו מקבלים מכתבים מההורים שהם לא מפסיקים את המינוי למרות שהילדים גדלו, כי היה בו משהו מאוד קסום״. לירון שילבה את העבודה עם גידול הילדים. ״המצאנו את העבודה מהבית עוד הרבה לפני הקורונה״, היא צוחקת. היה כבר אימייל (דואר אלקטרוני דרך האינטרנט, למי שהטכנולוגיה הזו כבר נשמעת לו מיושנת) שדרכו היה אפשר להעביר את הכתבות, ופעם בשבוע היא הייתה מגיעה למערכת בשביל עבודת העימוד עם הגרפיקאית.
ומה עשו לפני הדואר האלקטרוני? איך הכתבות והאיורים הגיעו למערכת? שי צ׳רקה מספר שאת האיורים שלו הוא היה שולח עם מונית מקריית שמונה בצפון ועד לירושלים! הוא היה צריך להכניס את האיורים למעטפה עם קרטון כדי שלא יתקמטו. ג׳קי ירחי היה גר ביישוב עלי שבשומרון, והיה נוסע בעצמו הלוך־חזור לירושלים כדי לקחת את הכתבה, ואז נוסע שוב בחזרה עם האיור המוכן. לשלוח בדואר לא היה כדאי, כי המשלוח היה עלול להתעכב או אפילו ללכת לאיבוד, ופקס (מי זוכר את זה?) היה רק בשחור־לבן ולכן לא התאים לציורים.
אבל "אותיות" מעולם לא היה רק דפים כרוכים עם ציורים ומילים. הוא היה, ועדיין, בית הספר הגדול ביותר לתקשורת ולתרבות של הציונות הדתית. כששי צ'רקה נזכר בשיחה הראשונה שלו עם המייסד אורי אורבך ז"ל, הוא שולף משפט מכונן שאורי אמר לו: "אני רוצה שילד מהמגזר שיקרא את העיתון הזה יוכל להתקבל לגלי צה"ל, יהיו לו שם הכלים הדרושים". המטרה לא הייתה רק לבדר, אלא להעשיר בידע ובכישורי כתיבה, ולתת לילדים הדתיים כרטיס כניסה לעולם התקשורת והיצירה הישראלי. ואכן, הדפים של "אותיות" הצמיחו דור שלם של יוצרים.
לא רק קוראים גדלו על העיתון, אלא גם הכותבים עצמם. לירון נגלר־כהן, שערכה את העיתון במשך כ־11 שנים, הקפידה מאוד על איכות ספרותית ועל סיפורים בהמשכים ברמה גבוהה. היא מציינת בגאווה שרבים מהסיפורים שהתפרסמו בעיתון יצאו לאור אחר כך כספרים מצליחים. שמות מוכרים רבים בתרבות המגזרית עשו את צעדיהם הראשונים בין דפי העיתון, בהם אלישיב רייכנר שהיה לו מדור תנ"ך, וחיים אקשטיין שהתחיל ככת"צ והפך לסופר מוערך. גם ליאת רוטנר התחילה ככותבת צעירה ב"אותיות", ולימים אפילו סגרה מעגל והפכה לעורכת העיתון. "הייתי רוצה למסור לילדים שלהיות יוצרים בעצמם זאת שאיפה ראויה", אומר שי צ'רקה, ונראה שהעיתון אכן הגשים את השאיפה הזו עבור רבים.
עיתון לילדים דתיים־לאומיים יכול להיות אתגר לא קטן. זה אומר לכתוב לילדים שהם לא חרדים אבל גם לא חילונים. הם חיים על התפר, והעיתון צריך לדבר את השפה הכפולה הזו, שפה שלא היה לה בית בשום מקום אחר.
תמר הירדני מסבירה את זה בצורה הכי פשוטה דרך הגדרות של תשבץ: "אני כותבת חידות גם לעיתונים במגזר הכללי, ואז ההגדרות שונות. 'אב', למשל, יהיה אצלנו 'אחד החודשים', ואילו בעיתון רגיל – 'חודש עברי'. או 'מעריב' – אצלנו זו 'תפילת הערב', ואילו שם – 'עיתון ישראלי'". רק ב"אותיות" היא מרגישה בבית ויכולה לשלב מילים כמו "שעטנז", "נזיקין" או "רבי טרפון", בידיעה שהילדים יבינו בדיוק במה מדובר.
חיותה דויטש נזכרת בדילמות שהעסיקו את המערכת: מה עושים במדור ההתכתבויות (כן, היה כזה! שנים רבות לפני עידן הווטסאפ, ילדים היו מפרסמים את שמם וכתובתם ומציעים להכיר חברים חדשים דרך התכתבות בדואר) כשבן רוצה להתכתב דווקא עם בת? המערכת הייתה משנה את הניסוח ל"מבקש להתכתב עם בני גיל 12" כדי לשמור על מסגרת שתתאים לכל הקוראים. לפעמים המתח הזה יצר גם אי־הבנות משעשעות.
גם הדמות המיתולוגית של בבא נולדה מתוך החיבור בין קודש לחול. שי צ'רקה מספר שהרעיון להפוך משניות לקומיקס נולד בבית המדרש, כשהבין שהוא רואה את הגמרא כתסריט. למרות החששות הראשונים שאולי זה "מפחיד" או לא מכובד, "בבא" הפך למדור אהוב ביותר, והוכיח שאפשר לחבר הומור עם לימוד תורה, ושילדים צמאים לתוכן חכם ומורכב. שי מעיד שהוא בונה את הקומיקס בכמה רבדים, כך שגם מי שלא ירד לעומקם של דברים ייהנה, אבל מי שיתעמק יגלה שם אוצרות.
תחנה משמעותית נוספת בהיסטוריה של העיתון הייתה האיחוד עם מגזין "ילדים", מהלך שהוליד את "אותיות וילדים" של ימינו. ג'קי מספק זווית משעשעת על המהפך הזה. בשלב מסוים, אחרי שנים ארוכות ב"אותיות", הוא החליט לקחת הפסקה. בדיוק אז פנה אליו אביחי בוארון, שיזם באותה תקופה את עיתון "ילדים" כאלטרנטיבה תורנית יותר, וביקש ממנו להצטרף. ג'קי נענה לאתגר, והחל ליצור עבורם קומיקסים היסטוריים כמו "המאבק לזיכרון" וסיפורו של אלי כהן. אלא שבאופן משעשע, כעבור זמן לא רב עיתון "ילדים" רכש את "אותיות", והעיתונים התאחדו. "באופן אוטומטי חזרתי לעבוד עם 'אותיות'", מספר ג'קי על העיתון המאוחד שבו הוא ממשיך ליצור גם היום. האיחוד יצר מפגש מעניין בין עולמות תוכן. תמר הירדני נזכרת שבשלב הראשון נוצר מצב משעשע, שבו היו בעיתון המאוחד שני מדורי חידות במקביל – גם שלה וגם של עדי דוד שהגיעה מ"ילדים".
הנאמנות של הקוראים לעיתון היא תופעה נדירה. לירון מתארת את זה כ"קסם" שגורם להורים להמשיך את המינוי גם כשהילדים גדלים, וג'קי מספר שהוא כבר מקבל דרישות שלום מהדור הקודם: "כשמישהו אומר לי שאבא שלו גדל עם הציורים שלי, זה הופך אותי למתושלח", הוא צוחק, "אבל כשאתה עובד עם ילדים, אתה נשאר צעיר לנצח".
אז מה הסוד של העיתון שהפך לבית חם ואהוב להורים ולילדים גם יחד? אולי זה השילוב בין מסורת לחדשנות, בין כבוד לאינטליגנציה של הילד ובין שמירה על שפה נקייה וערכית. תמר הירדני, ה"דינוזאורית" של המערכת (כהגדרתה), מסכמת באופטימיות: "אני רואה עיתון ששומר בעקשנות לאורך שנים רבות על רמה גבוהה, לשון נקייה, וחיבור יוצא דופן לשני העולמות שאנחנו נעים בהם בו־זמנית – הארצי והרוחני". היא מאחלת לעיתון שימשיך להתקיים, פשוט כי היא לא מכירה את עצמה בלעדיו. חיותה דויטש, שכבר הפכה לסבתא, סגרה מעגל ורכשה מינוי לנכדים שלה. "אני שמחה מאוד שיש עיתון נוער כזה", היא אומרת, "זה היה חלום שליווה אותנו הרבה שנים".
לכתבה המלאה ולעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
