מאת: לאה מוריה
מעברים הם חלק מהחיים של כולנו – מעבר דירה, שינוי מסגרת לימודים או התמודדות עם מציאות משפחתית משתנה. לפעמים המעבר קורה מתוך בחירה, ולפעמים הוא נוחת פתאום ומשנה את השגרה שלנו לגמרי. בכתבה שלפניכם בני נוער משתפים במעברים האישיים שלהם – הקושי להיפרד מהמוכר, ההתחלה במקום חדש, ועד הפרטים הקטנים שעוזרים להתרגל ולהרגיש שוב בבית.
מן העיר אל הכפר
ינון אלמן, בן 15 וחצי, לומד בישיבת עתניאל. הוא בן למשפחה בת חמישה ילדים. כשהיה בן 10 עבר עם משפחתו מרעננה לתקוע. המעבר היה עבורו שינוי גדול – מחיים בעיר גדולה ושוקקת לחיים ביישוב כפרי.
ינון מסביר שהמעבר מעיר ליישוב כולל גם הבדלים באורח החיים: "החברה פה שונה מרעננה. בעיר הלבוש שונה ולפעמים גם הדיבור, וגם מה שעושים אחרי בית הספר אחר. ביישוב הכול קרוב, ואתה כל הזמן פוגש חברים".
איך התכוננת למעבר? מה חשבת שתרגיש לפני שהוא קרה? האם זה באמת היה כך בסוף?
"לא רציתי לעבור", הוא מספר. "לאחים שלי, שגדולים ממני, היה קשה יותר, כי הם השאירו מאחור את כל החברים שאיתם גדלו. אני התחברתי די מהר, ומהר מאוד כבר היו לי חברים חדשים".
לפני המעבר ערכו לו חבריו מסיבת פרידה. "נפגשנו בפארק עם מלא חטיפים והם נתנו לי מתנות, והרגשתי שנישאר חברים גם אחרי שאעזוב. זה הרגיע אותי".
ינון חשש שבהתחלה יהיה לו קשה מבחינה חברתית, משום שלא הכיר אף אחד בתקוע. בנוסף, לאחר המעבר הוא ירד מכיתה ה' לכיתה ד', כי היה קטן בשנתון. "חששתי שיצחקו עליי, אבל זה לא קרה", הוא אומר. "די מהר התחברתי לחברים פה".
לדבריו, המעבר עבר בסך הכול בקלות. גם מבחינה לימודית היה לו יתרון: "ברעננה כבר למדתי את החומר של כיתה ה', וכשהורידו אותי לכיתה ד' כבר הכרתי את החומר, אז הצלחתי בלימודים".
הקליטה שלו בתקוע הייתה דרך האנשים שסביבו: "נפגשנו בבית הכנסת, אנשים שאלו מי אני, ראו ילד חדש והתעניינו". גם בית הספר עזר לו להרגיש שייך: "ביום הראשון ללימודים המחנך שלי שחרר את הכיתה והלכנו לשחק כדורגל. זה עזר להכיר אחד את השני דרך משחק ולא רק דרך שיעור, וריכך את הנחיתה שלי".
מה היה הדבר הכי קשה במעבר? ומה הדבר הכי טוב?
"הדבר הכי קשה היה לעזוב את הבית שבו גרתי מאז שנולדתי – לעזוב את המוכר וללכת אל הלא נודע. אבל לצד הקושי היו גם הרבה דברים טובים: ברעננה גרתי בחדר עם עוד שני אחים, וכשעברנו לתקוע קיבלתי חדר לבד. בנוסף, יכולתי לעשות דברים שבעיר פחות אפשריים, כמו לרכוב על סוסים, לבנות ספסלים עם חברים מהיישוב ולהקים זולה. ברעננה לא יכולנו לגדל כלב, ובתקוע יש לנו כלבה, תוכי ותרנגולות. הבית שלנו כאן גדול יותר, עם גינה רחבה, ולכל אחד יש יותר מקום ומרחב".
אילו דברים נשארו איתך מרעננה?
"נשאר איתי שעון עם תמונות של ילדי הכיתה שלי ברעננה. הוא מונח בחדר שלי עד היום ומזכיר לי את החברים שהשארתי שם. לקחתי איתי את הזיכרונות הטובים מהחברים שלי ברעננה – המפגשים, השיחות וכל החוויות שעברנו יחד. אלה דברים שנשארים איתי בכל מקום שבו אהיה".
תן לנו טיפ למעבר קל.
"לבוא בראש פתוח ולהתאים את עצמך לחברה, לפחות בהתחלה: לזרום עם כולם, אבל לא לשנות את מי שאתה", הוא אומר. "חשוב לשמור על קשר עם החברים הקודמים – יש לי עדיין קשר עם שני חברים מרעננה". הוא גם פונה לילדים שמגיע אליהם ילד חדש: "תתייחסו אליו יפה, אל תשפטו אותו, ותנסו לעזור לו להרגיש שייך. לא קל להגיע למקום חדש".
עושה עלייה
חנה קנטון, בת 16, גרה בנווה דניאל שבגוש עציון, לשם עברה מניו ג'רזי שבארצות הברית.
איך התכוננת למעבר? מה חשבת שתרגישי, והאם זה באמת היה כך בסוף?
"הייתי בת 12. התכוננתי למעבר, אבל לא מספיק, אי אפשר באמת להתכונן לזה עד הסוף. ידעתי שיום אחד נעלה, אבל כשזה קרה זה היה בפתאומיות. זה היה מפחיד, כי ההורים שלי החליטו, וההחלטה לא הייתה בשליטתי.
"לא רציתי לעלות. היה לי נוח באמריקה והתרגלתי לחיים שלי שם. את החיים בישראל לא הכרתי. החיים שלנו בארצות הברית היו שונים מאוד מהחיים בארץ: הקהילה היהודית הייתה מאוד קטנה, לא היו כמעט חיים יהודיים, ובית הספר היהודי היה קטן ורחוק: 45 דקות נסיעה ברכב, או שעה וחצי באוטובוס לכל כיוון. היינו רק 12 ילדים בכיתה.
"בארץ הכול שונה – כולם יהודים, יש תנועות נוער והמון מסגרות לימוד. בנווה דניאל כולם שומרים שבת, אז אנחנו יושבים בשבת על הכביש. זה משהו שבחו"ל לא יעלה על הדעת. בחו"ל הרגשתי יוצאת דופן כי בתור יהודייה הייתי מיעוט. זה שכולם כאן יהודים זה משהו מיוחד עבורי, במיוחד כי גדלתי במציאות שבה זה לא היה כך.
"לפני העלייה ארצה עשו לי מסיבת פרידה שהייתה עצובה, אבל כולנו הבנו שישראל היא היעד הסופי של כל יהודי, ולמרות הפרידה – זה היה רגע של התחלה חדשה".
מה היה הדבר הכי קשה במעבר, ומה הדבר הכי טוב?
"הכי קשה היה לעזוב את כל החברים. כשהגעתי לא ידעתי עברית, אז לא יכולתי לתקשר. הרגשתי בדידות גדולה. אבל הקושי הזה בנה אותי. למדתי עברית באולפן, היה לי חלום להיות מסוגלת לדבר עברית ולהבין את האנשים סביבי. לאט לאט התחלתי להבין משפטים בעברית, לקרוא פסקאות בספר ועוד. היו הרבה הצלחות קטנות בדרך.
"הדבר הכי טוב מבחינתי היה היכולת לחוות ולהשוות בין שני מקומות מאוד שונים. שואלים אותי אם אני לא מתגעגעת לבית הגדול ולכסף שיש באמריקה, והתשובה שלי היא חד־משמעית – לא! באמריקה יש משהו ריקני, וממלאים את זה עם גשמיות, ובישראל, למרות שיש קושי כלכלי וביטחוני, אנחנו מלאי משמעות, יש לנו ייעוד משותף כעם, אנחנו בארץ הקודש, וזה מה שבאמת חשוב בסוף".
אילו דברים נשארו איתך מניו ג'רזי?
"מהחיים הקודמים שלי נשארו איתי ערכים – גרנו בקהילה שבה היו הרבה כבוד ונימוס כלפי אחרים, וזה ערך חשוב שנשאר איתי גם בישראל. תמיד אדע שלחיות כיהודי זה לא מובן מאליו.
"יש לי הרבה רגעים שבהם אני מעריכה את מה שיש פה. בירושלים, למשל, אני רואה אנשים בכותל ויודעת שהם מתפללים כי הם יהודים. באמריקה, אם הייתי מתפללת, היו שואלים אותי למה אני עושה את זה. גם הדברים היום־יומיים, כמו להיכנס לחנות ולדעת שהכול כשר, לא מובנים מאליהם".
מה ההבדלים העיקריים בין החיים בארצות הברית לחיים בישראל?
"יש לנוער פה הרבה עצמאות, יש לנו הזדמנות לפעול, להיות חלק מהחברה ולעשות דברים משמעותיים – להתנדב, להיות בתנועות נוער ועוד. עכשיו, בחופשת הקיץ הקרבה, יש המון דברים שאוכל לעשות – למשל לעזור בקייטנה בהתנדבות. בארצות הברית כל אחד חי לעצמו ואין מבחר של מסגרות לבני נוער יהודים.
"שם, אם ההורים שלי לא יכלו להסיע אותי, הייתי צריכה להישאר בבית. כאן התחבורה הציבורית מצוינת וניתן להגיע בבטחה לכל מקום בארץ. בארצות הברית התחבורה לא נגישה בכלל".
תני לנו טיפ למעבר קל.
"לזכור תמיד שהקושי שחווים עכשיו הוא זמני ושהוא יעבור בסוף. לחיות את הדברים מרגע לרגע, להעריך כל דבר קטן, להתמקד בהצלחות הקטנות שבדרך ולשמוח בהן.
"יצא לי כבר לראות כאן בארץ חברים מאמריקה. בשנה הבאה חברות ילדות שלי יבואו ארצה לסמינר ואני מצפה לראות אותן. אני מקווה שהן יתאהבו בישראל ויעלו גם הן".
בין הבית למילואים
שקד סלע, בת 12 מגבעת מרדכי בירושלים, היא הבת הבכורה מחמישה ילדים. אביה משרת במילואים בחטיבת כרמלי, והשתתף בשבעה סבבי מילואים בעזה ובלבנון, ובסך הכול שירת כ־450 ימים.
לכתבה המלאה ולעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
