בְּכָל שָׁנָה אַחֲרֵי חַג הַפֶּסַח
סַבְתָּא רוֹזִי־רוֹזָה הָיְתָה מוֹצִיאָה מִן הָאָרוֹן וִילוןֹ מְקֻפָּל
מְכַבֶּסֶת אוֹתוֹ וּמְגַהֶצֶת.
אַחַר כָּך הָיְתָה מְסִירָה אֶת הַוִּּילוֹן הַיָּשָׁן
וְתוֹלָה בַּחַלּוןֹ אֶת הַמְגֹהָץ.
זֶה הָיָה וִילוןֹ שֶׁסַּבְתָּא רוֹזִי־רוֹזָה רָקְמָה.
בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת הָיְתָה מְלַטֶּפֶת וּמְרִיחָה אוֹתוֹ.
וִילוֹן לָבָן, שְׁנֵי פַּסִּים כְּחֻלִּים רְקוּמִים לָרֹחַב וּבֵינֵיהֶם מָגֵן דָּוִד,
כָּחֹל גַּם הוּא.
“וִילוֹן הָעַצְמָאוּת” – כָּךְ קָרָאנוּ לַוִּילוֹן הָרָקוּם,
שְֶׁהִתְבַּדֵּר בָּרוּחַ, בְּנִפְנוּף שֶׁל חַג,
עַד סוֹפוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּר.
