בשנים האחרונות הפך הטיפול רגשי לנפוץ מאוד. חלקנו נעזרים בטיפול בעצמנו, ורבים מאיתנו מכירים חבר או בן משפחה הנעזרים באיש טיפול כדי להרגיש טוב יותר. אבל האם שמעתם פעם על טיפול בעזרת סיפורים? כן כן, תאמינו או לא – יש דבר כזה. ביבליותרפיה היא שיטת טיפול שבה כותבים וקוראים סיפורים, ספרים או שירים, כחלק מהתהליך הטיפולי.
כדי להבין טוב יותר את שיטת הטיפול המסקרנת הזו שוחחתי עם יפעת שטיינמיץ, ביבליותרפיסטית מוסמכת שמטפלת בילדים, נוער ומבוגרים במסגרות שונות. יפעת אומרת שלפעמים קשה לנו למצוא מילים כדי לשוחח על הקושי שלנו. לעיתים משום שזה כואב מדי, ולעיתים משום שחסרות לנו המילים הנכונות. בטיפול ביבליותרפי, אנחנו נעזרים במילים של מישהו אחר כדי לבטא את עצמנו ולהכיר את הרגשות שלנו טוב יותר.
להבין את עצמי
למה בחרת בביליותרפיה כמקצוע?
“תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב, גם כילדה וכנערה. כל ספר פותח בפנינו עולם, ואני מאמינה שהספרים שקראתי עיצבו את הדמיון שלי והשפיעו עליו, ובאופן כללי על העולם הפנימי שלי ועל מי שאני כיום. במשך המון שנים כתבתי יומן, שבו ביטאתי באופן חופשי את התחושות והרגשות שלי – ‘אני כועסת’, ‘אני מפחדת’ וכן הלאה. אני מאמינה שהכתיבה ביומן הזה עזרה לי להבין את עצמי טוב יותר, לעבד את הרגשות שלי, לגלות את עצמי. כששמעתי על הביבליותרפיה, התחברתי מאוד אל הרעיון שקריאה וכתיבה יכולים לעזור לנו ללמוד על עצמנו, ואפילו לרפא אותנו. ממש התרגשתי לגלות שיש כזה מקצוע!”
כל טיפול ביבליותרפי נראה אחרת, אבל באופן כללי, הרעיון הוא להשתמש בספרים ובטקסטים שונים כדי לדבר על רגשות, וכך להבין את עצמנו טוב יותר. “לפעמים”, אומרת יפעת, “אני אראה למטופלת שיר או סיפור שרחוקים ושונים מאוד מהעולם שלה. לפעמים דווקא המרחק מאפשר לנו להזדהות עם דברים שהם מפחידים או מוזרים. כשאני מדברת על הכאב שלי, זה יכול להיות קשה או מעורר אשמה. אבל כשאני מדברת על כאב של דמות שהיא לגמרי שונה ממני וחיה בעולם בדיוני, פתאום אפשר לדבר על עצמנו מתוך הדיבור על הדמות. איך הגיבורה הרגישה כשהיא הייתה צריכה להתמודד? ואז, דרך אותה גיבורה, אנחנו מבינים מה קורה לנו. הרבה פעמים, לסופרים ולמשוררים יש יכולת מופלאה לכתוב את מה שיושב לנו, הקוראים, בבטן, ואנחנו לא הצלחנו לתאר אותו במילים. אני קוראת שיר או סיפור ומזדהה, וככה מבינה משהו על עצמי”.
להתחבא, לגלות, להכיר
מה ההבדל בין לקרוא בטיפול ולקרוא ספר לבד?
“לקרוא ספר לבד זה נהדר, יש משהו שקורה רק ביני ובין מה שכתוב. אבל כשהקריאה נעשית בתוך מרחב טיפולי, קורה משהו אחר. יש מטפל, מטופל וסיפור, כך שבעצם נוצר שיח בין שלושתנו. זה פותח חלון בחדר. הדרך הטובה ביותר להבין את עצמנו היא דרך קשר. אנחנו חיים ביחסים בין־אישיים, ומתבטאים בצורה הטובה ביותר כשאנחנו פונים אל מישהו. אם אני נרתעת משיר, זה אומר עליי משהו. אם אני אוהבת אותו, זה מספר עליי משהו. הנוכחות של מטפל מאפשרת לי לראות את זה. הוא משקף לי דברים על עצמי, וככה אני יכולה ללמוד על עצמי עוד”.
***יש סיפורים או שירים מסוימים שמאפשרים לגעת בנפש?
“כל ספר שאנחנו קוראים יכול לגעת בנו. אנחנו קוראים או שומעים סיפור, ומזדהים עם הגיבור. לכן אנחנו ממשיכים לקרוא.
ובכל זאת, ניקח לדוגמה את ספר הילדים ‘הביצה שהתחפשה’ מאת דן פגיס, שבו מסופר לנו על ביצה שרוצה להיות משהו אחר. אפשר להבין את הסיפור הזה כמשל לנפש שלנו: גם הנפש שלנו לפעמים מתחפשת, אנחנו רוצים להיות אנשים אחרים או להרגיש דברים אחרים ממה שאנחנו מרגישים. וגם כאן, בסיפור הזה, יש מישהו מבחוץ – אימא תרנגולת – שעוזר לביצה להבין את עצמה יותר טוב. ובסוף הביצה בוקעת מהקליפה ומגלה שהיא בעצם אפרוח. זה מאוד מזכיר את התהליך הטיפולי, שבו אנחנו נעזרים במישהו על מנת ללמוד ולהכיר את עצמנו טוב יותר”.
יפעת מביאה כדוגמה נוספת גם את סיפור הילדים האהוב “מיץ פטל”, שבו ג’ירפה ואריה מנסים לגלות מיהו מיץ פטל המסתורי. “גם הסיפור הזה יכול להיות משל לנפש שלנו, שרגע מציצה ורגע מתחבאת. ממש משחק מחבואים כזה”. כולנו לפעמים רוצים שימצאו אותנו ולפעמים לא. גם אתם מזדהים?
כתיבה: רבקה חסיד
הכתבה המלאה בגיליון ט”ו סיוון תשפ”ד,
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
