אתם שואלים, יולי אדלשטיין עונה

חתונתו נערכה בסתר ואת נר חנוכה הוא הדליק בכלא עם גפרור, עד שאצבעותיו נחרכו מהאש. במחנה הכפייה בסיביר הוא נפצע באורח קשה ונאלץ לעבוד אף ביום כיפור. ארחנו את יולי אדלשטיין, לראיון מרתק על שנותיו בכלא הסיבירי כאסיר ציון, ועל הפעם הראשונה בכותל המערבי

הוא נולד בברית המועצות למשפחה יהודית, בנעוריו נכלא בסיביר בהאשמת שווא הוא שהה במחנה כפייה ושם נפצע באורח קשה. בה' באייר, לפני עשרים ושבע שנים, שוחרר מהכלא ועלה יחד עם אשתו טניה ז"ל, לארץ.

השתקע באלון שבות שבגוש עציון ונולדו לו שני ילדים. מאז כניסתו לפוליטיקה, בתחילה מטעם מפלגת "ישראל בעלייה", הספיק , בין יתר תפקידיו, לכהן כשר לקליטת עלייה וכשר ההסברה והתפוצות. במהלך כהונתו בכנסת יזם תיקון לחוק צער בעלי חיים, האוסר נטישת בעלי חיים.

כיום הוא מתגורר בישוב נווה דניאל שבגוש עציון. אשתו, טטיאנה (טניה), שניהלה מאבק מסור לשחרורו, נפטרה לפני כשנה וחצי ממחלה.

כיצד, מילד שגדל בבית שמנותק מכל סממן יהודי, זכית להתחבר אל היהדות?

"ילדותי עברה עליי באופן שגרתי באזור צ'רנוביץ – אוקראינה של היום. הידע שלי ביהדות היה די בסיסי.

החיבור שלי למורשת היהודית התחזק עם השנים, בעיקר כשבגרתי ונחשפתי ליחס העוין של הסביבה ושל השלטונות הקומוניסטיים אל היהודים. הם ראו בנו אויב לשלטונם, ולכן עשו הכל כדי למנוע את ההתקדמות שלנו במקומות העבודה ובאוניברסיטאות.

"גם אני, כסטודנט, סבלתי מהגבלות אלו יותר ויותר. מכיוון שגדלתי בבית משכיל, היה זה טבעי שבבגרותי רציתי להרחיב את ידיעותיי בעברית, בציונות וביהדות. אלא שהקג"ב – המשטרה, שהפעיל השלטון כדי לאכוף עלינו את הכללים שהוא הכתיב – הצר מאד את צעדינו".

באיזה שלב הגעת למחתרת של חב"ד ומה היא תרמה לך?

"אנשי חב"ד בברית המועצות שפעלו אז ב'מחתרת', היו מבחינתי במקום הנכון ובזמן הנכון. בגלל המגבלות שהוטלו עלינו ועל אורח החיים היהודי שניסינו לקיים, הם הפכו חלק חשוב ומרכזי בהווייה היהודית שלנו. אני זוכר היטב כיצד תוכננה ברית מילה, כמובן בסתר, באחת הדירות, וזמן קצר קודם פרצו שוטרים למקום ובדקו מה נעשה במקום. חששנו שהמוהל שהוזמן, שהיה היחיד בכל האזור, כבר לא יגיע, כי העיסוק הזה היה ממש עברה על החוק. לשמחתנו, זמן קצר אחרי שהשוטרים הסתלקו הופיע המוהל וסיפר שראה את השוטרים נכנסים, והוא המתין עד שיסתלקו. זו רק דוגמה אחת לתנאים שבהם נאלצנו לקיים מצוות וטקסים יהודיים. נדמה לי שזה לא יהיה מפתיע אם אספר, שגם את החופה שלי עם רעייתי, טניה ז"ל, קיים איש חב"ד, באופן מצומצם ומחתרתי מסוג זה".

היית אסיר ציון.  במה הואשמת?

"באחד הימים מחיתי על התשבחות שהמרצה הרעיף על סטאלין, השליט הרודָן, והזכרתי לו את המיליונים שאותו סטאלין הביא לרציחתם. באותו יום סולקתי מהאוניברסיטה והבנתי שמקומי בישראל.

"בָּקשתי לעלות ארצה נדחתה, כמובן. הרדיפה עלתה מדרגה והפכתי ל'מסורב עליה'.

"באחד הימים הגיעו שוטרים, פשטו על ביתי ושתלו בחפציי אריזה ובה, כביכול, אבקת סם אסור. נעצרתי במקום ובהליך כאילו-משפטי 'הורשעתי' באחזקת סמים ונשלחתי למחנה כפייה באזור סיביר הקפואה.

"נפתחה תקופה חדשה ואיומה בחיי כאסיר ציון. ביום שבו נאסרתי הזכירה לי אשתי שהיום הוא נר ראשון של חנוכה. הספקתי לקחת עמי קופסת גפרורים ולהדליק מהם לאחר מכן גפרור בתור נר חנוכה. את הגפרור החזקתי דולק בידי עד שהאש צרבה באצבעותיי".

נפצעת קשה במחנה הכפייה וכמעט איבדת את חייך, כיצד שרדת?

"שגרת המחנה איננה דומה לשום דבר שאתם מכירים מן היום-יום שלכם: ההשכמה מוקדמת מאד, העבודה פיזית ומפרכת, התנאים מינימליים, והאדם מנותק מן העולם החיצון. וכל זה, כשהטמפרטורה בחוץ איננה עולה לעולם על מינוס חמש, ולרוב עומדת על מינוס עשרים ומטה. אנשים מתו סביבי, אחרים איבדו כל תקווה. במהלך התקופה המייסרת הזו אף נפצעתי באורח קשה, ואינני יכול לשכוח את השעות בדרך לבית החולים, כשסבלתי כאבי תופת. "למרות הכל, החזיקה אותי הידיעה שבחוץ יש מי שמשתדל עבורי ודואג לי, בראשם אשתי טניה ז"ל, שהרעישה עולמות ואף איימה לשבות רעב. ואכן, בוקר אחד נקראתי במפתיע אל מנהל הכלא, והוא הודיע לי כי אני משתחרר. התקשיתי להאמין. עברו עליי עוד שעות ארוכות של טרטורים, עד שמצאתי את עצמי מחוץ לחומות הגולאג (מחנה עבודת הכפייה) כאדם חופשי.

עד היום שמורים אצלי מדי האסיר ה'חגיגיים' שהלבישו אותי ביום השחרור. לאחר צאתי נודע לי שממש באותו יום חל יום העצמאות של מדינת ישראל!

איך בתוך הכלא הצלחת לשמור על הגחלת היהודית?

"באותה תקופה התקרבתי ליהדות. בתחכומים כאלו ואחרים הייתי מנסה לא לצאת לעבודה ביום כיפור ולשמור לעצמי משהו לשבת, כדי להבדיל את השבת משאר הימים. למשל, אם מישהו היה מקבל איזו הברחה לתוך המחנה והיו לו שם סוכריות, הייתי שומר כמה מהן לשבת כדי להרגיש את 'טעמה של השבת'. מבחינת האוכל, בתקופה של עבודה קשה הייתה פחות אפשרות להימנע ממאכלים, אבל בתקופה שהייתי בכלא, הייתי נמנע מלאכול מאכלים שבולטים כטרפים בעליל".

האמנת שתצליח לעלות לישראל?

"בלי האמונה שם זה לא היה אפשרי, והייתי מת כנראה באחד המחנות. אם אתה לא מאמין שבסוף תצליח, זה חסר סיכוי. ידעתי שיש אלפי אנשים ברחבי העולם ובישראל שפועלים לשחרורי וזה מה שהחזיק אותי".

מה הדבר שהכי ריגש אותך בעלייתך ארצה?

"את העלייה ארצה בשנת תשמ"ז (1987) אני זוכר כמובן היטב. קשה לתאר עד כמה מרגשים הם הרגעים שבהם המטוס נוחת על אדמת הקודש של ארץ ישראל, שתמיד ראינו בכיסופים ובחלומות. גם שנים אחר כך, בכל פעם כשהייתי נוחת בארץ בטיסותיי משהו בי התרונן והתרגש שוב. שעות ספורות לאחר שנחתי בארץ הסיעו אותי לכותל המערבי, וכמובן אף שם הייתה זו התרוממות רוח גדולה מאד".

איזה מסר אמוני-ערכי, חשוב לך להעביר לקוראי מגזין "ילדים"?

"מסיפור חיי אני לוקח עמי, ואליכם, הילדים, את המסר: חשוב לא לוותר על זהותנו ועל דרכנו, ככל האפשר, גם בתנאים ובמצבים שבהם הדבר נראה קשה מתמיד. מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים זה האמונה והסבלנות, שנדרשות גם בחיי היום-יום שלנו ובשגרת חיינו, אפילו פה בארץ.

"חז"ל אמרו על הפסוק, 'וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת' (ישעיהו ל"ג) שהוא מכוון לאותו אדם ש'מאמין בחיי העולם וזורע', שהרי מלאכת הזריעה דורשת אמונה גדולה, שבסופו של דבר יהפכו הזרעים הקטנים ליבול רב. גם אצלנו נדמה לעתים שיש קוצר רוח, על אף שמדינת ישראל הגיעה להישגים כבירים בתחומים רבים בשישים ושבע השנים. יש מקום לביקורת, יש עוד צורך בעבודה ובשיפור; אבל חשוב להתאזר גם באורך רוח ובאמונה בצדקת דרכנו.

 "אני מקווה שאתם, הדור הצעיר, תגדלו על הרעיונות הללו ותשאבו השראה והכוונה מתוך סיפורינו שלנו, שהם חלק מסיפורה של אומתנו בדור האחרון. בהצלחה רבה!"

מאת יוסף ביטון, כתב צעיר