בשנת תשי”ג (1953), כלומר לפני 71 שנים, נחקק חוק חדש בכנסת ישראל, “חוק המוסד העליון ללשון העברית”, שהביא להקמתה של האקדמיה ללשון העברית כמה חודשים אחר כך. אחת ממטרות האקדמיה לפי התקנון שלה היא “לפעול לשמירת מעמדה של העברית, להעלאת קרנה ולידיעת תולדותיה בקרב הציבור”. מי שכתב את המטרה הזאת ודאי לא דמיין ששבעה עשורים אחר כך, סרטונים על עברית תקינה יחרכו כך את המרשתת. אז איך שומרים על שפה? איך הופכים את העברית לדבר הכי ויראלי (סליחה, התכוונתי נגיפי)? ומה הטעות שאתם לא יודעים שאתם עושים? בואו נגלה יחד.
מהמילונים לסרטונים
ראשית, הבה נכיר את הנפשות הפועלות. את הריאיון אני מקיימת עם שניים מעובדי האקדמיה. הראשונה היא דורין מנדל, שאתם ודאי מזהים משלל הסרטונים שבהם היא מלמדת אותנו לדבר קצת יותר נכון. היא שחקנית, סטנדאפיסטית ויוצרת תוכן, בת 32, נשואה ואם לבת, ומתגוררת בצורן.
“אמא שלי הייתה מורה ללשון, אז יש לי קצת ידע בסיסי, ודיבור בשפה מליצית תמיד הצחיק אותי והיה לי כיף לעשות ביומיום”, היא מספרת. “אני לומדת המון, מחכימה מכל סרטון, וזה נכנס לי לתת־מודע. גם כשאני מעלה סטורי בדף האישי שלי, אני יכולה לשים לב פתאום אם אמרתי בטעות ‘נִרְאָה לי’ במקום ‘נִרְאֶה לי’, העבודה הזו משפיעה עליי”.
מצטרף אלינו גם שקד חיים, שעובד במזכירות המדעית של האקדמיה. הוא בעל תואר שני בלשון, בן 34, נשוי ואב לקטנטנה, ומתגורר בירושלים. “עברית היא תחום עשיר ומסקרן שאף פעם לא נגמר ותמיד יש עוד מה לעסוק בו”, הוא מתאר. “אם נותנים לי זמן לשבת עם ספרי המחקר ועם המילונים כדי לכתוב תשובה שתועיל לציבור, מה יותר טוב מזה?”
שקד מתאר לנו בקצרה את המבנה של האקדמיה: “היא מורכבת מכמה מדורים. המדור הגדול ביותר נקרא ‘המילון ההיסטורי’. זה כמו מכון מחקר שבונה את מסד הנתונים של הטקסטים בעברית כדי לבנות באמצעותו את המילון המקיף ביותר שאפשר לבנות”. עובדי המילון מנתחים וממפים טקסטים עבריים מכל התקופות, כדי ללמוד עוד ועוד על השפה שלנו. אבל החלק של האקדמיה שאנחנו, הקהל הרחב, פוגשים, הוא חלק אחר שנקרא “המזכירות המדעית”. התפקיד של המדור הזה הוא לתת תשובות לקהל הרחב על השאלות שלהם, וגם לטפל בכללי הדקדוק וב”מינוח”, כלומר בהמצאת מונחים ושמות לדברים שעדיין אין להם שם עברי. בין שלל מעלליהם, הם גם מלווים את הנעשה ברשתות החברתיות.
איך לדעתכם מה שהיה אמור להיות המוסד הכי משעמם בעולם, שאף אחד לא שמע עליו, הצליח להפוך לדבר הכי מגניב ברשת?
שקד: “זה התחיל הרבה לפנינו. מתישהו הייתה החלטה מודעת לקדם את הקשר של האקדמיה עם הציבור גם בתחום הרשתות החברתיות, בברכת נשיא האקדמיה הקודם, פרופ’ משה בר אשר. אז התחילו להעלות תכנים גם ברשתות, התאימו אותם, למדו את סגנון הכתיבה שמתאים לגולשים, הביאו אנשים שזה התחום שלהם, בנו שפה עיצובית עדכנית”. חוץ מההסבר הזה, שקד חולק עליי: “אי אפשר להגיד שהעברית משעממת. אולי האקדמיה עצמה נתפסה כמשהו רחוק מהציבור, כי היא עוסקת בדברים דקדקניים, אבל בסופו של דבר שפה היא משהו שכולם מדברים בו כל הזמן. שאלות לשוניות עולות לאנשים כל הזמן. אנחנו רואים את זה בפניות שמגיעות אלינו: אנשים מתווכחים על שפה בארוחות משפחתיות, מתערבים עם חברים. העברית מעניינת את דובריה, האתגר של האקדמיה היה רק איך להגיע אליהם”.
דורין: “אני חושבת שידעתי שזה יעניין אנשים, אבל לא האמנתי שבצורה כל כך רחבת היקף. אני מקבלת תגובות מכל הגילים, מכל הפלטפורמות. אנשים מזהים אותי ברחוב, מתלהבים מהתכנים, משתפים. זו ממש חגיגה. נורא כיף לגלות שאנשים מתעניינים, רוצים ללמוד ולגלות. שולחים לי הודעות בפרטי: תעשי סרטון על זה, התערבתי עם חבר, יש לי ויכוח עם אשתי. לא דמיינתי שזה יגיע לכל כך הרבה עיניים”.
אילו שאלות אתם מקבלים מאנשים?
על השאלה עונה שקד, שבתפקידו הוא גם עונה על שאלות הציבור: “יש שאלות קבועות על טעויות בשפה, שאנחנו באופן קבוע מפרסמים מידע עליהן כל כמה זמן, אבל הנגע נשאר. למשל: אנשים שאומרים וכותבים שֶ במקום כְּשֶ. ‘שהחופש הגדול יגיע ניסע לים’. זה צורם את האוזן, ואנחנו מכים בציבור בעניין הזה כל כמה זמן”. כאן דורין קוטעת אותו כדי לסייג: “מכים בנחמדות!”
אבל חוץ מהשאלות הקבועות, מגיעות מדי פעם שאלות יוצאות דופן. שקד משתף אותנו באחת כזו: “שאלו אותנו אם אפשר להגיד ‘ברוכה הבאה’ לבן. אז קודם כול – אי אפשר. אבל השאלה המסקרנת היא: למה בכלל שמישהו ירצה לומר ‘ברוכה הבאה’ לבן? יש לנו השערה, שכנראה קיים סוֹצְיוֹלֵקְט (כלומר קבוצה מסוימת שמשתמשת בביטוי מסוים שלא הגיע אל האוכלוסייה הכללית, ר”ג) שמדבר כך כבר שנים. הם כנראה תופסים את ‘הבאה’ כשם פעולה, כמו ‘הגעה’, וכך זה בעצם אומר: ברוכה ההגעה שלך, ברוכה הבּיאה. לכן לדעתם אפשר להגיד ‘ברוכה הבאה’ לבן, באופן דומה ל’רפואה שלמה’, למשל. כשהעלינו את השאלה ברשתות קיבלנו הרבה תגובות, וגילינו שרבים נתקלו בזה”.
יש סרטון שיצרתם שאתם אוהבים במיוחד?
דורין: “יש כמה. נהניתי מאוד משיתוף הפעולה עם אסף אשתר, הוא איש שממש אוהב עברית, לא פגשתי כזאת רמה של התלהבות מהשפה. היה כל כך כיף לעבוד יחד. היו גם סרטונים שבהם לקחתי משפטים וביטויים שהיו מאוד טרנדיים בטיקטוק, ולקחתי את זה לכיוון העברית המליצית”.
דורין גם מספרת על סרטון ישן שיצרו על אותיות אית”ן, לתיקון הטעות הנפוצה של אנשים אומרים בגוף ראשון עתיד פעלים שמתחילים בי’ במקום בא’ – “אני ירים” במקום “אני ארים”. בעזרת הסרטון הזה לומדים עכשיו לבגרות בבתי הספר, ואפילו מלמדים איתו במכללות. “מרגש לראות שזה תופס אנשים ככה”.
דורין ושקד מדגישים שאומנם הם אלה שבאו לריאיון, אבל הם רק חלק קטן מצוות גדול שעובד יחד על התכנים של האקדמיה. משתפים בו פעולה אנשי תוכן שהמקצוע שלהם הוא לכתוב פוסטים (סליחה, רשומות) או ליצור סרטונים לרשתות, יחד עם אנשי לשון שמביאים את הזווית של התקינות הלשונית, ומתקנים טעויות אם יש. אבל לפעמים זה עובד גם הפוך: דורין מגלה לי בסוד שהייתה פעם אחת שהיא הצליחה לתפוס את שקד בטעות לשונית. “צריך להדליק משואה על דבר כזה!” היא אומרת בהתלהבות, ושקד ממהר לתקן: “להשיא משואה”.
כולנו עושים טעויות
חלק מתפקידה של האקדמיה הוא לעזור לאנשים לדבר בעברית נכונה יותר ולתקן את הטעויות שלהם. אבל כולנו עושים טעויות בעברית מדי פעם.
אילו טעויות גיליתם שאתם עושים בעברית ולא ידעתם?
דורין: “יש המון פעמים שאני צריכה לכתוב ‘הנה’ או ‘אמא’, ואני יודעת שהכתיב התקני הוא עם י’, אבל רגילה למשהו אחר”.
שקד: “אין יום באקדמיה שאני לא לומד בו משהו חדש. טעויות לשוניות, מילים חדשות, משמעויות חדשות. יש טעות שעשיתי ואני עדיין עושה – אני מתקשה להקפיד על השמטת המילית ‘אֶת’ במשפטי קיום”. אם גם אתם לא הבנתם, שקד מסביר: “אמורים לומר ‘יש לי הספר הזה’ ולא ‘יש לי את הספר הזה’, זה משהו שרבים שוגים בו”. ידעתם שיש מילה כזו בכלל, “מילית”? המילה החמודה בתבל לדעתי.
למה בעצם צריך גוף מלמעלה שיסביר לנו איך מדברים, במקום שהשפה תתעצב לפי איך שמשתמשים בה?
שקד: “זו שאלה כבדה ומורכבת, אי אפשר לענות עליה על רגל אחת. אבל ננסה: האקדמיה מכוונת את התפתחות השפה, לא קובעת אותה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך לדבר, אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים. אנחנו רק יכולים להגיד לציבור מה תקני על פי מקורות העברית הקלאסית: המקרא, ספרות חז”ל ועוד”. שקד מסביר שיש הפרדה בין רמת ההקפדה על האופן שבו אנחנו מדברים לאופן שבו אנחנו כותבים. דיבור הוא חופשי יותר, אבל בכתיבה כדאי להתבטא בצורה שמתאימה לעברית שהתקיימה לאורך ההיסטוריה. “האקדמיה ללשון העברית היא גורם מתווך, והיא מקפידה שיהיה ‘קשר עין’ בין העברית של ימינו לעברית של המקורות, כדי שהיא תמשיך להיות מובנת”.
שקד מרחיב ומסביר שהשמירה על העברית לא קשורה רק להקפדה על תקינות. “שפה היא לא רק אמצעי תקשורת, היא גם עניין תרבותי. אנחנו לא רוצים לאבד את התרבות הזאת”.
דורין מוסיפה: “אני חושבת שיש משהו מאוד פטריוטי בזה שיש לנו שפה שמיוחדת לנו. שיש מישהו שדואג להוסיף מילים, או להקפיד על כללים מסוימים שתוך כדי תנועה שוכחים לפעמים. אני חושבת שיש בזה משהו שמאוד חשוב לנו כעם: שתהיה לנו שפה משלנו, ושהיא תהיה טובה, לא ‘שכונה'”, היא צוחקת. “מה גם שיש לנו בעברית מילים נורא יפות שאנחנו לא מכירים וככה מפספסים אותן, וחבל”.
מגניב לדבר תקני
כמו כל האנשים שפונים אליהם עם שאלות, גם לדורין ולשקד יש דעה אישית על השפה העברית.
אילו יכולתם להקיש באצבע ושבאופן קסום כל האנשים יפסיקו לעשות טעות לשונית אחת, איזו טעות הייתם בוחרים למחוק?
דורין: “יש הרבה פעמים שדוחפים ו’ כשלא צריך – יושן, גודל, זה מטריף”.
שקד: “שגיאות ניקוד בשלטי רחובות, זה הכי משגע אותי”.
הטעויות שלא ידעתם שאתם עושים:
הגלידה נָמַסָּה ולא “נָמְסָה”
לומר ולא “לאמר”
מְכַכֵּב, מְכַכֶּבֶת ולא “מְכַּכֵב”, “מְכַּכֶבֶת”
בת־מזל ולא “ברת־מזל”
בהכרֵחַ ולא “בהכרַח”
היצֵעַ וביקוש ולא “היצַע וביקוש”
פָּעוֹטון ולא “פְּעוּטון”
אני מדבר אֲליכם ולא “אֱליכם”
כָּרֵס ולא “כֶּרֶס”
מִסְפָּרָה ולא “מַסְפֵּרָה”
יָרָק ולא “יֶרֶק”
היכנסו ולא “כנסו” (היכנסו לשון כניסה, כנסו לשון כינוס)
ואילו יכולתם לבחור טעות שאתם אוהבים שתהפוך לפתע להיות תקנית, מה הייתם בוחרים?
דורין מתלבטת ולא מצליחה לבחור, ודווקא לשקד יש תשובה נחרצת: “בשמות מדינות, על פי הכתיב התקני, צריך לכתוב פעמיים י’: אנגלייה, בלגייה. אני לא אוהב את זה”.
הכתבה המלאה בגיליון ט”ו סיוון תשפ”ד
כתיבה: רעות גזבר
לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן
