תשמחו עליי!

את יאיר יעקבי (37), הצלע מהרביעייה הקומית המוכרת ביותר במגזר, אנדרדוס, סביר להניח שאין צורך להציג בפניכם. ילדים רבים יודעים לצטט בעל פה שירים וקטעים מהצגות החנוכה שאנדרדוס מעלים מדי שנה, או אפילו קטעים מהמערכונים שהפכו ללהיטים בלא מעט בתים בציבור הדתי־לאומי.

הבוגרים יותר בינינו מן הסתם גם יודעים שהוא גם מעלה מופע סטנדאפ אישי שנקרא “אומר מעט, מדבר הרבה”, ונוסף על כל זה הוא גם כותב טור סאטירי קבוע במוסף של עיתון “בשבע”.

אבל כמו אצל כולם, גם אצל יעקבי שגרת החיים הרגילה נקטעה בשל הקורונה, ההופעות בוטלו ואף אחד לא יודע מתי בדיוק יוחלט שאפשר לחזור ולהופיע. אבל זה לא בהכרח אומר שהאנדרדוסים הפסיקו ליצור, כפי שתראו בהמשך הכתבה.

כשהקמתם את אנדרדוס, לאן חשבתם שזה יגיע?

“לגבי השאלה הזאת, תלוי את מי באנדרדוס אתה שואל”, הוא משיב בכנות. “אם אתה שואל אותי – אז לי לא היו יעדים כלשהם מלבד להתעסק במשהו שיספק אותי מבחינה יצירתית, שיהיה לי כיף וישמח אותי. זה נשמע קצת אגוצנטרי, אבל באמת לא ידעתי מה לחשוב לגבי סיכויי ההצלחה של זה, ואני לא חושב שדמיינתי שזה יהפוך להיות מה שזה. פשוט רציתי להתעסק במה שמשמח אותי, משהו יצירתי. אני חושב שזה מתכון טוב להצלחה, כי אם אתה עושה משהו שאתה אוהב ונהנה ממנו – זה גם עובר לקהל, במקום שתנסה כל הזמן לכוון למשהו שאנשים יאהבו ואז יצא לך משהו מלאכותי שלא תמיד יושב עליך נכון וגם מרגיש מזויף. אז אני חושב שזה חלק מהסיבה להצלחה של אנדרדוס”.

האם ילדיך מושפעים מכך שאבא שלהם הוא יוצר מפורסם?

“המשפחה שלי די סבבה עם זה. הבן הגדול שלי התחיל עכשיו כיתה ב’, אז עכשיו הוא מתחיל לקרוא את מה שאני כותב בעיתון. לפני כמה שבועות הוא קרא וגילה שכתבתי עליו, וזה היה ממש מגניב מבחינתו, שימח אותו שהוא מופיע בעיתון. אבל באופן כללי – הם פשוט נולדו לתוך המציאות הזאת, שאבא מופיע על הבמות בחנוכה ואז הם באים אל מאחורי הקלעים. אני לא חושב שזה מוזר בשבילם. מה גם שאני לא דמות מפורסמת ברמה שאני לא יכול ללכת ברחוב, בסך הכול אזור הפרסום שלי הוא מאוד נוח – ניגשים אליי ברחוב כדי לומר מילה טובה, אבל שגרת החיים שלי לא משתבשת בגלל זה. לכן זה מקום נחמד להיות בו לדעתי, ואני חושב שגם המשפחה שלי חווה את זה ככה”.

ההומור הוא חלק מהחיים שלי

לגבי מידת ההשפעה של ההומור על חייו האישיים, יעקבי מסביר שהומור הוא חלק מהחיים שלו במובן שבכל סיטואציה שאפשר לעשות בה צחוקים ולהיות בכיף ובקלילות – זו הבחירה שלו.

“החיים מזמנים לנו מספיק סיטואציות שבהן צריך להיות רציניים ואפילו עצובים, ואני חושב שאם החיים מזמנים רגעים שהם שמחים או אפילו ניטרליים – צריך לעשות את המקסימום כדי ליהנות מהם. לא שאני חושב על זה יותר מדי, אני פשוט ככה באופן טבעי. לפעמים אני מצחיק רק את עצמי ולפעמים גם אחרים, אבל בכל סיטואציה אני משתדל שיהיה נחמד, אחרת מה הטעם? אני לא רואה טעם להעביר את החיים במין כובד ראש כזה, כאילו משהו נורא כבד מונח על כף המאזניים. בסך הכול החיים הם פשוטים, וכשהם מתנהלים למישרין – אפשר ליהנות מהם מאוד. צריך רק לפתוח את הראש ולהיות מוכנים וקלילים כשאפשר”.

האם יש הבדל בין הומור למבוגרים והומור לילדים?

“כן. הבדל אחד הוא ברמת התכנים – כשתדבר עם מבוגרים, תדבר על תכנים שאתה חושב שידברו אליהם יותר, וכשאתה מדבר עם ילדים אתה רוצה לפנות יותר לעולם שלהם. גם אל מבוגרים וגם אל ילדים חשוב לפנות בכבוד, כלומר גם אם הקהל שלך הוא ילדים – זה לא אומר שהחומר צריך להיות פחות איכותי, או שאפשר להתפשר על אמירות שהן אולי קצת מורכבות, או לכוון קצת נמוך – כי ילד קולט כשמדברים אליו כאל אחד ברמה נמוכה, ולכן זה גם לא יעניין אותו. צריך לכבד את הצופה. ברור שיש דברים מתוחכמים שאפשר לעשות רק עם מבוגר, כי ילד עדיין לא ‘משופשף’ מספיק בעולם הזה של קומדיה, ולכן מצד אחד אתה רוצה לתת לו משהו פשוט יותר, ומצד שני אסור להתפשר על התוכן עצמו, שהוא עדיין יהיה תוכן שיש בו רבדים, שאפשר לראות בו את הצד הברור אבל אולי גם משהו מעבר לזה”.

האם לדעתך אפשר לצחוק על כל דבר?

“יש כאן בעצם שתי שאלות: האם אפשר לצחוק על כל דבר, והאם כדאי. אם אפשר – אפשר, כל אחד יכול, תחת חופש הביטוי, לומר מה שהוא רוצה, ולפעמים הוא גם ישלם את המחיר הציבורי על זה, אם זה משהו שלא נעים להרבה אנשים לשמוע. כאומן, או בעצם כסטנדאפיסט, אני משתדל קודם כול לא לצחוק על דברים שמבחינתי הם קווים אדומים, כי לי זה לא מרגיש נעים. הרבה פעמים הדברים שאני אעדיף לא לגעת בהם או לגעת בעדינות, יהיו דברים שגם הקהל שלי היה רוצה שייגעו בהם יותר בעדינות, ולכן אני לא נתקל בהרבה בעיות בדרך כלל, אבל לפעמים יש בעיות כאלה”.

לא הכול צחיק

יעקבי מבקש לתת דוגמה. “יש לי מופע סטנדאפ אישי, ובתחילת המופע יש אזכור קל של השואה – לא בדיחה על הנושא אלא אזכור קל. אחרי אחת ההופעות באה אישה אחת ואמרה: ‘אתה לא יכול להזכיר את השואה במופע קומי, לא צוחקים על זה’. אמרתי לה: ‘אני בכלל לא צוחק על זה, אני צוחק על משהו אחר. אי אפשר רק להזכיר את זה?’ אז היא ענתה: ‘מבחינתי אתה אפילו לא יכול להשתמש במילה הזו’.

“לכל אחד יש הרגישויות שלו, והחוכמה היא להבין שהקווים האדומים לא מונחים באותו מקום אצל כל אחד, וצריך להביא את זה בחשבון – גם בתור קהל וגם בתור יוצר. בפרט אני רוצה שהקהל יבין שכשאתה מספר בדיחה – אתה מתכוון בסך הכול לספר בדיחה, לא להצהיר משהו או לשחרר אמירה מסוימת. מה שקורה, ובמיוחד בציבור שלנו, שהוא יותר מועד לצורת החשיבה הזאת – זה שלוקחים איזו בדיחה שסיפרת ומפרשים אותה כאמירה, ועכשיו למעשה לא רק סיפרת בדיחה, אלא גם אמרת אמירה. ואם אמרת, כולם מרגישים שהם חייבים להבין למה בדיוק התכוונת… בעוד ברוב הפעמים בכלל לא התכוונת”.

את אנדרדוס הקורונה תפסה מאוד מבואסים – כל ההופעות שלהם בוטלו. אבל האנדרדוסים, כיאה לחבורה המבודחת שהם, אינם מתייאשים. הם ממשיכים ליצור ברשת, ולאחרונה אף צילמו תוכנית חדשה שמציגה מערכונים על הבמה. את התוכנית אפשר למצוא בחנות הדיגיטלית שלהם – שמאז פרוץ הקורונה מצליחה מאוד.

“בחנות אפשר לצפות בכל מחזות הזמר שלנו, בכל המופעים שלנו ועכשיו גם בתוכנית החדשה”, מסביר יעקבי. “זאת הדרך שלנו להמשיך לשמור על קשר עם הקהל. ברמה האישית, גם במופע האישי שלי נאלצתי לבטל לא מעט הופעות. הייתה תקופה, בין הסגר הראשון לגל השני, שהצלחתי להכניס בה כמה הופעות, וזה נתן לי אוויר לנשימה מבחינת העשייה. אני מקווה שבקרוב יימצאו פתרונות כדי שגם בתור אנדרדוס וגם במופע האישי נוכל לחזור להופיע”.

האם הקורונה גרמה לשינוי בהומור שלך? יותר חומר וזמן לתכנן, או שאולי המצב דווקא מקשה עליך מבחינה יצירתית?

“אני לא חושב שהיא השפיעה לפה או לשם, ולמרות שהרבה אנשים אומרים “וואי, בטח יש לך המון חומר עכשיו” – זה לא המצב. הקורונה היא לא תקופה כיפית במיוחד, מה גם שהילדים בבית, ככה שאני יותר מתעסק עם המשפחה – שזה בסדר גמור, אבל לא משאיר הרבה זמן לשבת ולייצר חומרים חדשים. מן הסתם יש יותר במה להתעסק, ולכן בטור השבועי שלי בעיתון ‘בשבע’ אני באמת כותב על דברים שקשורים למצב, ובין השאר גם על הקורונה, אבל באופן כללי אני לא רואה בה הרבה צדדים חיוביים, ואני מקווה מאוד שהיא תיעלם מחיינו בקרוב”.

לסיום, איזה מסר להתמודדות עם הקורונה מתוך הומור אתה יכול לתת לקוראי “אותיות וילדים”?

“המסר שלי, לא רק בתקופת הקורונה אלא בכלל, הוא שאם אפשר להיות שמחים ולצחוק – אז זה מה שצריך לעשות. יש לנו מספיק הזדמנויות לצערי להיות פחות שמחים. אבל גם בקורונה – אתם בבית עם המשפחה וכולם בריאים, שמחים וביחד? אין שום סיבה להיות עצובים. צריך להתמקד בזה ולראות ממה אפשר לצחוק ולשמוח”.

קרדיט: דביר פורת