תעלומת כלי המקדש

הארון הנעלם

ארון הברית, ארון העדות, היה החפץ היקר והמקודש ביותר לעם ישראל מיום כניסתו לארץ. בתוך הארון הונחו לוחות הברית שקיבל משה בהר סיני. הארון נעלם כבר בעבר, כשנשבה בידי הפלישתים עם חורבן משכן שילה, אך הוחזר לאחר שהכה בהם מכה רבה. בבית המקדש עמד הארון בקודש הקודשים, ורק עיניו של הכהן הגדול זכו לראותו ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים.

כפי שמסופר בספרי מלכים וירמיהו, נבוכדנצר מלך בבל שדד את כלי המקדש. אלא שברשימה המפורטת שנותנים לנו הפסוקים לא מופיע כלל ארון הברית! הוא לא מופיע בתיאור הכלים שלקח נבוכדנצר, ואף לא בתיאור הכלים שהציל כורש מלך פרס והחזיר עם שבי ציון. אז לאן נעלם הארון?

רמז לכך מצאו חז”ל בספר דברי הימים. כך מסופר על המלך יאשיהו, אשר חי בדור שלפני החורבן, ואולי צפה את העתיד לבוא: “תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף” (דברי הימים ב לה, ג). רבותינו פירשו כי יאשיהו ציווה לגנוז את הארון כדי שלא יִגלה עם ישראל לבבל ויאבד שם. יש שאמרו שהחביאו אותו בלשכת העצים של המקדש, ויש שתיארו “מטמוניות עמוקות ועקלקלות”, כלומר מנהרה שבה הוסתר הארון עם מטה אהרן, צנצנת המן ושמן המשחה. מסתבר שיאשיהו החביא אותו מצוין, ואולי אפילו קצת טוב מדי, מכיוון שהשבים מבבל לא מצאו אותו, ובכל ימי בית המקדש השני הייתה בקודש הקודשים רק אבן השתייה.

יש המאמינים כי מקום ארון הברית הוא תחת האבן, במעמקי קודש הקודשים שבו היה לפנים. כך האמין הרב שלמה גורן, ובשנת 1982 ניסה למצוא שם את הארון. כך סיפר: “כשהגענו לחלל תת־קרקעי, בכיוון קודש הקודשים… ההנהלה הערבית של הר הבית החליטה להפסיק את החפירות שלנו, ובנו חומה כדי למנוע מאיתנו להגיע לארון הברית”. כך נסתם הגולל על החפירות ועל הסיכוי למצוא את הארון תחת הר הבית. הר הבית הוא מקום רגיש מבחינה פוליטית, ולכן מדינת ישראל מנועה מלהמשיך את החיפושים שם.

אם כולם היו תמימי דעים שהארון נמצא תחת הר הבית, הכתבה הייתה מסתיימת כאן. אלא שאנשים שונים מוכנים להישבע שהארון נמצא בכלל במקום אחר.

הר נבו

מי יודע היכן שוכן הר נבו? נכון, איפשהו בירדן, לפני הכניסה לארץ… אבל זה לא מספיק מדויק. אל תצטערו, לא רק אתם לא יודעים, הלא ספר דברים (לד, ו) כותב לנו בפירוש על משה: “ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”. קשה לדעת אם ההר המכונה בפי הערבים “הר נבו” הוא אכן ההר שבתורה. בספר החשמונאים מסופר כי ירמיהו לא ידע היכן נמצא קבר משה, אבל הוא הכיר את ההר וטמן במערה שבו את ארון הברית ואת מזבח הקטורת. בתחילת המאה ה־20 חפר באזור המשוער הארכאולוג אנטוניה פרדריק פוטרר. לטענתו, גילה מנהרה סודית, חסומה בקיר ועליו כתובת: “כאן נמצא ארון הזהב של הברית”. מרגש, לא?! טוב, אז איך זה שארון הברית עדיין חבוי? האמת היא שמעולם לא נודע מי פענח את הכתובת, לא הוצג העתק של הכתובת, ופוטרר עצמו מעולם לא חזר למקום. תסכימו איתי שזה קצת חשוד.

ארץ כוש

אם תשאלו אתיופים (יהודים וגם נוצרים), יאמרו לכם רבים מהם בביטחון נחרץ כי ארון הברית מצוי באתיופיה, בכנסיית “גבירתנו מרים מציון” באקסום. הנזירים במקום אינם מתירים לאיש לראותו, פרט לכהן זקן, שרק לו מותר לראות את הארון. מרגע שנבחר למשימה, לא יצא עוד מהמתחם עד יום מותו. מיתות משונות ואובדן ראייה כתוצאה מחשיפה לארון פוקדים את האוחזים בתפקיד הרם. הרחקת הציבור נובעת מהחשש שמי שיפתח את הארון ימות. אבל איך הוא הגיע לשם?!

האגדה מספרת כי בנם של מלכת שבא ושלמה המלך, מנליק, “בן החכם באדם”, בא לבקר את אביו בירושלים. שלמה ניסה להניאו מלשוב לאתיופיה, והציע לו ממון רב, אך מנליק לא אבה לקחתו. בלית ברירה (גם האב האוהב ביותר צריך לדעת לשחרר…) שלח אותו שלמה בליווי בני משפחות האצולה הירושלמית, בני כהנים ולוויים, ולמזכרת העניק לו העתק של ארון הברית. בנו של צדוק הכהן הגדול, שהתלווה למנליק, לא יכול היה להתאפק, והחליף בין הארון האמיתי להעתק. מנליק גילה זאת רק כשהיו כבר רחוקים מירושלים, וקיבל זאת כרצון ה’. בליווי ארון הברית יצא מנליק לכמה מלחמות, ניצח את אויביו, והיה לאבי שושלת המלוכה האתיופית.

השערה אחרת היא כי הארון הוברח מיהודה רק בימיו של המלך מנשה, אשר הגדיל לחטוא מכל מלכי יהודה והכניס למקדש את פסל האשרה. אולי מנשה בעצמו גנז אותו, ואולי כהנים שהזדעזעו ממעשיו הם ששלחו את הארון מבית המקדש, דרך באר הנשמות שבמצרים, למקדש היהודי באי יֵבּ, ומשם לכנסייה שבאקסום.

זימבבואה

ומארץ אפריקנית אחת לאחרת, אל בני הלמבה שבדרום אפריקה ובזימבבואה! הלמבאים מאמינים כי הם צאצאים של סוחרים יהודים אשר גלו מארץ יהודה לתימן ומשם המשיכו לאפריקה. במסעם לקחו את ה”נגומה לונגונדו”, קול האל, הוא ארון הברית, אשר הוחבא במערה במערב הרי זימבבואה. החפץ המתואר אכן מזכיר את ארון הברית: גודלו כגודל הארון, הוא נישא על מטות, אסור להניחו על הקרקע והוא שימש כנשק רב־עוצמה. מספרים שזמן מה לאחר הבאתו השמיד הארון המקורי את עצמו! זקני השבט בנו ארון חדש תוך שימוש בחלקים המקוריים, והוא התגלה במערה לפני 80 שנה והועבר למוזיאון בבירת זימבבואה.

אוצרות המקדש השני

ארון הברית הוטמן ואבד כבר לאחר חורבן הבית הראשון, אך מה עם כלי המקדש?

כלי המקדש הראשון גלו לבבל. בלשאצר המלך חילל אותם במשתהו ושילם את מחיר הביזה: מלכותו נפלה בידי הפרסים והוא נהרג. כורש, מלך פרס, למד את הלקח, והשיב את אוצרות המקדש הנותרים עם הגולים השבים ארצה.

האוצרות המושבים, וכלים נוספים שנוצרו לאחר מכן, שימשו בבית המקדש השני עד לחורבנו המוחלט בידי טיטוס הרומאי. האוצרות נלקחו לרומא, שם הוצגו בתהלוכה משפילה בידי אנשי יהודה השבויים שהוכרחו לשאתם, תהלוכה המונצחת עד היום בתבליטים שבשער טיטוס הארור[HT1] . אם תתבוננו היטב תוכלו להבחין בחיילים הרומאים הנושאים את המנורה, את מזבח הזהב, את חצוצרות הכסף ואת המחתות. בצידו האחורי של השער נחרט: “פרטים משער טיטוס המתארים את הביזה ואת השלל מירושלים”. יהודי רומא נמנעו במשך אלפיים שנה מלעבור דרך השער, ורק עם הקמת מדינת ישראל התחילו לעבור דרכו.

לאחר התהלוכה נלקחו המנורה וכלי המקדש הבזוזים והוצגו ב”מקדש השלום” הרומאי לציון הניצחון וכיבוש ירושלים. המקום עלה באש בשנת 192 לספירה, ומאז אין ידוע מה עלה בגורל המנורה. אולי הותכה לזהב, אולי נשדדה ואולי הוטמנה.

עד כאן ניתן היה לעקוב אחר ההתרחשויות בצורה סבירה. אבל מרגע זה ואילך נפתח הפתח להשערות, סיפורים ואגדות שונות ומשונות המנסות להסביר מה עלה בגורלם של כלי המקדש.

יש המשערים שמרומא נלקחו הכלים בידי הוונדאלים לקרתגו שבצפון אפריקה, משם נלקחו כשלל מלחמה לביזנטיון ולאחר מכן חזרו לירושלים, לכנסיית הניאה שבה הוכן להם מוזיאון מיוחד במינו. כשהתקרב הצבא המוסלמי לירושלים הם הועברו והוטמנו במקום מסתור. לרוע המזל, ציון מקום המסתור אבד במהלך השנים, וחיפוש כלי המקדש הפך לאתגר לחובבי הרפתקאות, לחוקרים ולמחפשי אוצרות.

אז אם ברצונכם לצאת ולחפש אותם, או שאתם סתם סקרנים, אולי תרצו לחפש במקומות הבאים:

האי אוק

האי אוק, השוכן קרוב לחופי קנדה, הוא חביבם של מחפשי האוצרות מאז המאה ה־18. מה לא מחפשים שם?! מטמונים של פיראטים מפורסמים, חפצי פולחן שונים, תכשיטיה של המלכה מארי אנטואנט וכמובן, גם את כלי המקדש שנמצאים, כמו שאתם רואים, בחברה טובה. האי מלא במיקומים מסתוריים, ובהם “בור הכסף” שהצית את דמיונם של המחפשים.

האגדות אומרות כי הטמפלרים הביאו אל האי את כלי המקדש ואת ארון הברית והחביאו אותם שם. מחפשים שונים ניסו לאתרם, אך ללא הועיל. אסונות ומקרי מוות מסתוריים פקדו את המחפשים, ואלה שימשו כסימן אזהרה לבאים ומנעו את הגעתם.

המשלחת של קפטן פארקר

הנריק יובליוס היה פיני שחי בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. לאחר עבודת חקר ארוכה, אובססיבית ומייגעת הוא הסיק כי מיקום כלי המקדש קודד באמצעות צופן שנשכח עם השנים. יובליוס חשב כי פיצח את הצופן ומצא את המקום שבו הוסתרו ארון הברית וכלי המקדש הראשון. בהתלהבות רבה הוא גייס כספים למימון החיפוש אחר הכלים. בעלי ההון פתחו ארנקיהם בחפץ לב, מי לא ירצה לזכות בתהילה כשיתגלה הארון?!

בראש המשלחת יצא קפטן פארקר האנגלי. באותו זמן שלטו בארץ הטורקים. זוכרים אותם? היו פה פעם, עם שפמים מרשימים ותרבושים. הקפטן הנכבד ביקש לחפור תחת הר הבית, וחילק שוחד לרוב בעד זיכיונות ואישורי חפירה.

אלא שאחד משומרי הלילה הטורקים, שלא היה שותף לעניין, הבחין לילה אחד בחופרים, הניע פארות שפמו והקים מהומה. כל העיר ירושלים געשה. יהודים, נוצרים ומוסלמים – כל אחד הרגיש שדתו חוללה ואוצרותיו הם שנשדדו. היו שמועות שפארקר לקח עימו את ארון הברית, המנורה, כלי המקדש, כתר שלמה והמטה של משה רבנו, או בקיצור, מה לא?! פארקר הצליח להימלט חזרה לאנגליה, כשהוא נוטל עימו ארגזים מסתוריים ובהם תכולה שהוצאה מהחפירות. האם היו אלה אוצרות מבית המקדש, כפי שסברו כולם? ככל הנראה לא, אבל הוא תרם רבות למחקר הארכאולוגי וההיסטורי, שכן החרסים שהעלה בידיו היו מתקופת היבוסים. מסקנה: אם כבר לשחד, אז כמו שצריך…

מגילת הנחושת

נקפוץ קדימה למאה ה־20. במערה מאובקת באזור ים המלח יושב הכומר והחוקר ונדל ג’ונס וחופר במטרה למצוא את אוצרות המקדש הטמונים אי שם באחת המערות. איך הגיע לשם, ולמה הוא חושב שהם שם?

“מסכת כלים” המסתורית נכתבה בשנת 1648 על ידי המקובל נפתלי הרץ בכרך. היא מתארת את הטמנת כלי המקדש במסתורים שונים, ומעידה כי כל האמור בה נחרט לפנים על לוח נחושת, וכי מה שהוטמן יתגלה בבוא היום. במשך שנים רבות ניתן היה לפטור את המסכת כהמצאה ממוחו הקודח של המקובל, אבל בשנת 1952 נמצאה תגלית מדהימה והציתה את דמיונו של ונדל ג’ונס. בוודאי שמעתם על מגילות מדבר יהודה? רובן נכתבו על קלף מתפורר, אך אחת מיוצאות הדופן המפורסמות שבהן היא “מגילת הנחושת”, אשר כפי שמעיד שמה, לא נכתבה על קלף אלא נחרטה במתכת, ממש כפי שהעידה “מסכת כלים” יותר מ־300 שנים לפני כן! במגילה מתועדים אוצרות שערכם לא יסולא בפז: כיכרות זהב לרוב, מטבעות וכלים מכלים שונים, ולידם מקום מטמונם. כבר קפצתם? רצים לחפש? קודם תמצאו כספת גדולה מספיק, שכן מדובר בכ־100 טונות של אוצרות…

ג’ונס בא לארץ ישראל וישב במשך שנים רבות במדבר יהודה, שם חקר את הארכאולוגיה של הארץ. הוא היה לידיד העם היהודי וליו”ר קהילת “בני נח” של חסידות חב”ד, וילדיו אף התגיירו וחיים עד היום בארץ. למרבה הצער, את אוצרות המקדש לא מצא. יש הטוענים כי דמות הארכאולוג “אינדיאנה ג’ונס” מסדרת הסרטים המפורסמת נוצרה בהשראתו. אם עוד לא צפיתם ב”שודדי התיבה האבודה” עשו זאת עכשיו, ותלמדו את הלקח של מי שמעז להתעסק עם ארון הברית.

במרתפי הוותיקן

רבים גורסים כי כלי המקדש הוטמנו בוותיקן שברומא, תחת אחת הבזיליקות. הם כמובן שמורים היטב, ורק אחדים מאנשי הוותיקן זכו לחזות בהם, שכן כל המציץ נפגע.

הרב יצחק חי בוקובזה היה רבה הראשי של לוב, מקובל ומשורר. היו לו קשרי ידידות אמיצים עם מלך איטליה, שהזמינוֹ לחתונת בנו. כשנפרד הרב מעם המלך שאל אותו האחרון מה יוכל לתת לו, והרב השיב כי ברצונו לחזות בכלי המקדש, אשר על פי השמועות מוטמנים במרתפי הוותיקן. אומנם המלך אינו שולט על הוותיקן, שהיא מדינה קטנטנה ועצמאית, אך הוא השתדל בעד הרב והשיג לו אישור כניסה.

כפי שהעיד בספרו הרב בוקובזה, הוא אכן הובל אל מרתפי הוותיקן, ראה את הכלים, וכתב “ראיתי די”. לאחר ארבעים יום שבהם גזר על עצמו תענית דיבור החזיר נשמתו לבורא בסערת רוחו, מבלי שחלק את רשמיו עם איש. כיום הוותיקן מכחיש כל קשר לכלי המקדש וטוען כי אינם ברשותו.

ההיסטוריה הכינה לנו “חפש את המטמון” סובב עולם של ממש. כל כך הרבה חולמים ולוחמים, חוקרים וסתם סקרנים… והיריעה קצרה מלהזכיר את המדרש הקבלי על נהר פרת, את אמונת השיעים על אודות הכינרת ואת חיפושיו של נפוליאון בעין כחל. נסתפק בדברי ירמיהו, שעם הַטמינוֹ את הכלים נזף במלוויו שניסו לסמן את המקום: “אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה’ את עמו ונתן להם רחמים. אז יגלה ה’ את המקום…” (מקבים ב ב, ז–ח).

 או במילים אחרות, הכלים יתגלו עם בוא המשיח. סבלנות!