“ילדים! תהיו מוכנים, בעוד חמש דקות אנחנו יוצאים”, צעקה אימא מהחדר.
“איזה כיף, נוסעים לים!” אמרה כרמל בהתרגשות.
“כן! סוף סוף! אני הולך להכין את ארמון החול הכי גדול שבניתי עד היום!” אמר ירון.
המשפחה יצאה לדרך, אך כשהגיעו נתקלו במחסום ועליו שלט: “החוף סגור לרחצה”.
“למה לא נכנסים?” שאל ירון.
“החוף סגור”, אמר אבא.
“מה?! למה החוף סגור? כל כך חם ונעים בחוץ, ואפילו אין רוח חזקה שתגרום לים להיות גלי ומסוכן!” הגיב יאיר בכעס.
“אני לא יודע, ילדים. נחזור הביתה ונבדוק מדוע סגרו את החוף. נעצור בדרך לגלידה שתשפר לנו את מצב הרוח”, אמר אבא.
***
“הגלידה לא משפרת את מצב הרוח שלי, רציתי ללכת לים”, רטן ירון המדוכדך תוך ליקוק הגלידה שלו.
“בואו נעבור במעבר הסודי ונברר מדוע סגרו את החוף”, לחשה כרמל אל אחיה.
יאיר וירון הנהנו וקמו במהירות, והשלושה יצאו לכיוון המעבר הסודי. במעבר היה ריח משונה מכל הכיוונים, ובסופו נחתו הילדים על החול החם בחוף הים.
“מישהו יודע באיזה חוף אנחנו?” הסתכל ירון סביב.
“כן, תסתכלו לשם”, אמרה כרמל והצביעה על ארובות גבוהות פולטות עשן סמיך ולבן. “אנחנו בחוף אשקלון, אלו הארובות של תחנת הכוח”.
“אתם מריחים את הריח המשונה הזה?” שאל ירון והסתכל ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מקור הריח.
“מה זה?” שאלה כרמל והרימה את רגלה הימנית, “הריח מגיע מזה!” כף רגלה של כרמל הייתה מכוסה בגושים שחורים צמיגיים ודביקים מעורבבים בחול.
“גם לי יש כזה!” אמר יאיר והסתכל על כפות רגליו. ירון ניסה להוריד את הגושים מרגלה של כרמל, אך הם נדבקו לידיו!
“מה זה החומר הזה? אולי בגלל זה הים סגור?” שאלה כרמל.
“שלום לכם!” נשמע קול מצפצף מאחורי הילדים.
“היי, זה שחף!” אמרה כרמל.
“נכון, ומי אתם?”
“אלו הם האחים שלי, ירון וכרמל, ואני יאיר. היינו אמורים לבוא ליהנות מיום כיף בים, אבל החוף סגור! יש לזה קשר לחומר השחור והמשונה על הרגליים שלנו?”
“אתה מתכוון לזפת, בחור צעיר. לצערי הרב הייתה תקרית חמורה. זפת רבה נפלטה לים שלנו והגיעה עד לכפות רגליך, למקור שלי ולכל דג בטווח עשרת הקילומטרים הקרובים!” אמר השחף בעצב.
“מה זה זפת?” שאלה כרמל.
“מעין נוזל שחור וצמיגי. לרוב הוא מופק כתוצר לוואי אחרי שימוש בפחם, או פשוט נפט”.
“נפט? איך הגיע נפט לים ולחוף?” שאל יאיר.
“אני לא ממש יודע, מתרוצצות שמועות בכל הים בנוגע לזהותו של מי שהכניס לכאן נפט. כשעפתי כאן בסביבה ראיתי את זה מתחיל – גוש שחור וגדול צף לו על הגלים והגיע לכל חוף בארץ”, אמר השחף. “זה מקרה חמור ומסוכן. בני האדם זקוקים לנפט ולפחם על מנת לייצר אנרגיה כמו בתחנת הכוח שכאן ממול, אבל לפעמים הם לא יודעים איך להתנהג איתו וקורות תאונות נוראיות ומצערות”.
“אוי ואבוי, זה נורא! החומר הזה מסוכן?” שאל יאיר.
“לצערי, כן. הזפת היא חומר דביק מאוד שאינו מתמוסס במים אלא מתפרק לחלקיקים קטנים שנדבקים לכל דבר! אני מנסה לתפוס דג ראוי למאכל כבר שלושה ימים, אך לצערי כולם ברחו בגלל הזפת או התלכלכו בה, ואני לא מתכוון לאכול זפת. וחוץ מהעובדה שהזפת נדבקת, היא משחררת חומרים מסוכנים ומזהמת את הים. החומרים הרעילים יכולים להרוג שוניות אלמוגים, דגים וכמובן גם אותנו, עופות המים”.
“אז בגלל זה סגרו את חוף הים, כדי שלא ניפגע מהחומר המסוכן”, אמר יאיר.
“אוי ואבוי, מה יקרה לנו?” שאל ירון בדאגה והסתכל על ידיו המלוכלכות בזפת.
“אל תדאג, ירון, אני לא חושבת שיקרה לך כלום אחרי כמה דקות מכוסות זפת. נחזור הביתה ונתנקה. הבעיה האמיתית היא של היצורים שלא יכולים לנקות את עצמם בבית!” אמרה כרמל.
“איך נוכל לעזור?” שאל יאיר את השחף.
“אם תהיה דרך שבה תוכלו לנקות את הזפת מהחוף זה יהיה מעולה. וגם אותי”, אמר השחף והראה את מקורו המלא זפת.
שלושת האחים עזרו לשחף להתנקות עד שמקורו שב להיות צהוב ונקי.
“תודה רבה לכם!” השחף נופף לשלום בכנפיו ועף לכיוון הים.
שלושת האחים חזרו הביתה דרך מעבר הקסמים. הם הסבירו להורים מדוע חוף הים סגור. למחרת, הגיעה המשפחה לחוף מצוידת בשקיות ובכפפות, ויחד הצליחו לאסוף שקית שלמה של זפת!
