עוד נשוב לשם

יום גוש קטיף במערכת החינוך הוא כ”ב בשבט. בכל שנה בתאריך הזה מתכוננים בבתי הספר לשיחה מפי אחד ממגורשי גוש קטיף, צופים בסרטים, מכינים תערוכות וטקסים. כל בית ספר בוחר את הדרך שבה ירצה להנציח את גוש קטיף – פיסת חבל ארץ יפהפייה, ששכנה לחוף הים התיכון ושניתנה לערבים במחטף, ובשל כך כל ההתיישבות הענפה והיפה שהייתה במקום נהרסה.

למה דווקא כ”ב בשבט? לא הרבה יודעים, אבל זהו התאריך שבו הפך נצר חזני, אחד מיישובי הגוש, ליישוב קבע.

באולפנת “רעיה” שבבית אל הגדילו לעשות, ובשנה שעברה, בטקס המיוחד שערכו לכבוד יום גוש קטיף, עלו אל הבמה כל הבנות הקרויות על שם גוש קטיף (הן היו רבות מאוד), והיו גם סרט ושיחה. הבנות, היום בנות 15 וחצי, נושאות את שמן בגאווה ובתחושת שליחות. שוחחתי עם כמה מהן.

לא לאבד את האמונה

אמונה מלמד מגיעה לאולפנת “רעיה” מערד. היא גדלה במשפחה בת שבעה אחים ואחיות.

מה הקשר של הורייך לגוש קטיף? 
“הוריי היו נציגי גוש קטיף מערד, ומתוקף כך הגיעו לשבת בגוש, לסיורים ולישיבות. כמו כן, מתוקף היותם מתפקדי ליכוד, הם ניסו לשכנע מתפקדים להצביע נגד במשאל שקדם לגירוש. הוריי אהבו מאוד את גוש קטיף, אהבו לטייל בו ולקחו אנשים שלא הכירו את הגוש לסיורים”.

בת כמה היית בזמן הגירוש?
“נולדתי כחודש לפני הגירוש, בד’ בתמוז. בגירוש הייתי בת חודש וקצת”.

מדוע בחרו הורייך לקרוא לך אמונה? 
“מכמה סיבות. ההורים שלי הכירו אמונה שהייתה בת שירות אצלנו ויום הולדתה חל בדיוק באותם ימים. הוריה קראו לה כך כי אלו היו הימים שהמרגלים היו בארץ (ארבעים יום לפני תשעה באב), וחטאם המרכזי היה חוסר אמונה בה’.

“בנוסף, בימים שלפני גוש קטיף הוריי הרגישו שצריך להתחזק באמונה, והתפללו שעל ידי כך הכול יתהפך לטובה והגירוש לא יצא אל הפועל.

“וגם, מבחן האמונה הוא ב’לילות’ (‘ואמונתך בלילות’) – כשקשה. אחרי הגירוש, כשלצערנו הדברים לא התהפכו לטובה, הוריי הרגישו שאין מתאים יותר מהשם אמונה”.

אמונה אוהבת מאוד את שמה, וגם אימה תמיד אומרת לאנשים שצריך לפחות “אמונה” אחת בבית… אנשים אומרים לה שזה שם מיוחד, במיוחד תלמידים של אימא שלה (שעובדת כמורה לתנ”ך בתיכון לא דתי). 

למרות שלא הייתה ממש בגוש קטיף, אמונה חשה קשר עז לגוש, כי שמעה עליו כל כך הרבה. ההורים מספרים על הגוש הרבה, וכך כל המשפחה חשה מחוברת.

היית רוצה לגור שם? 
“אולי. הגוש נשמע כל כך מקסים, ושמעתי עליו רבות. לא בטוחה שאתגורר שם כשייבנה מחדש, אבל מה שבטוח הוא שאהיה מראשוני המבקרים”.

אתחלתא דגאולה

איילת השחר אדרי הייתה עוברית מתוקה בזמן הגירוש. אימה הייתה בחודש התשיעי להריונה. הוריה מבית אל, וכמו רבים מעם ישראל, רצו שהגוש יישאר חלק מארצנו, והשתתפו במחאות על העוול. מאז שנולדה איילת השחר המשפחה התרחבה, והיום הם שמונה אחים. “יש לי אחות נשואה ואחיין אחד, ברוך ה’. אנחנו אוהבים מאוד לטייל יחד, להכין אוכל, לשחק כדורגל ולנגן”.

מה משמעות שמך? 
“איילת היא גאולה. השחר – אי אפשר שרק תהיה גאולה; היא צריכה לבוא. ‘כך גאולתן של ישראל – בתחילה קמעא קמעא’. גירוש גוש קטיף הוא חלק מהתהליך של ‘אתחלתא דגאולה’. בתוך כל החורבן, הוריי ראו בשם הזה תקווה, והאמינו שמה שהגמרא אומרת – הוא מה שקורה להם מול העיניים”.

איילת השחר אוהבת את שמה, אך לא פעם הוא מעורר שאלות כמו: זה לא שם ארוך מדי? את מקפידה להיקרא בשני השמות? ועוד. כששואלים אותה ומתעניינים באמת, היא אומרת, היא מספרת בשמחה על המשמעות.

איזה קשר את חשה כלפי גוש קטיף?
“כמו כל עם ישראל – זה חלק מארצנו הקדושה, חלק שנלקח מאיתנו בכאב גדול. פשוט עקרו משפחות שלמות והשאירו אותן בלי בית. זה סיפור מזעזע שאני חושבת שלכל אחד יש הקשר הכואב הזה אליו. חלק מארצנו שנגזל מאיתנו”.

איזה דבר מיוחד אתם עושים במשפחה לזכר גוש קטיף?
“קוראים תהילים, מדברים על מה שקרה, רואים סרטים יחד”.

אם היינו חוזרים לגוש קטיף בעוד כמה שנים, האם היית רוצה לגור שם? 
“לא אם נחזור, אלא כשנחזור. בוודאי, כשנחזור אני מקווה בעזרת ה’ לזכות ליישב מחדש את המקום. מקום יפה מאוד, ליד הים, הרבה חול, והבית שלי… נשמע טוב, אה?”

בלי הסתר פנים

השם אסתר נשמע שם די רגיל, אבל כששואלים את אסתר סולטן מדוע קראו לה כך, היא מספרת שהוריה, שאוהבים לטייל, היו בגוש קטיף סמוך לגירוש, יחד עם עוד הרבה אנשים טובים מעם ישראל שניסו למחות על הגירוש ולמנוע אותו. 

אימה הייתה אז בסוף ההיריון, וכשנולדה אסתר, לאחר שהמהלך כבר יצא אל הפועל וכולם היו המומים וכואבים, קראו לה הוריה בשם זה “כי אפילו שאנחנו לא מבינים למה זה קרה – ה’ ממשיך להיות איתנו ולדאוג לנו. אסתר זה בעצם משהו נסתר”, היא מסבירה. משפחת סולטן גרה בירושלים, ואסתר מעידה על עצמה כי “אפילו שאני עצמי לא הייתי שם, אני מרגישה כאב”. 

מה את יודעת על גוש קטיף? 
“שזה היה מקום יפה מאוד ושהחקלאות שם הייתה טובה, וגם שהיו שם לצערנו אסונות”.

שם וזיכרון

מאז הגירוש, וגם שנים רבות אחר כך, אנשים ברחבי הארץ קוראים לילדיהם בשמות המנציחים את זכר גוש קטיף באופנים מיוחדים ומקוריים. הנה כמה מהשמות הללו:

נחלה אהובה, נחליה, דקלה, נטע, טל־מורג, טל שחר, בניה, איתן־עוז, מבשר, שלֵו, ישועה־מורג, שבות, שחר קטיף, ניסנית־תחיה, נווה־בניה, שוביה־אהובה, עמיטל, טוביה־מעון (כי באותה תקופה לא היה להם בית…), מלאכי (נביא הגאולה), חן־ציון (‘אתה תקום תרחם ציון’), עוז־נצח (על שם נצר חזני), אלישיב־סיני, שירת הים, איתן־ישראל, נווה עמיחי, מנחם־ציון, רעיה (רועה לישראל, צריך מנהיגות מתוך רעות), אלי סיני.