מי לא מכיר את המשחק הזה, שמתקדמים בו במשבצות הלוח עד שהקובייה מגרילה סולם – ואנו מטפסים בו מעלה, או שהקובייה מביאה אותנו אל משבצת שמשתלשל ממנה חבל, שזורק אותנו עשרות משבצות לאחור. יש תקופות בחיים שנדמה שאנחנו בתוך הלוח הזה. יום אחד זורק אותנו קדימה, אבל ביום הבא חבל ארוך מוריד אותנו מטה. ולנו לא נותר אלא להתפלל אל מי שזורק את הקוביות שלנו, ולקוות, לחכות, מתי יבוא סולם.
מה העוגן שלך?
עברו החגים ונזרקנו אל שגרה מוזרה, מלאת חבלים. חבל של בידוד, חבל קפסולות וחבל של ריחוק חברתי. מתי יחזרו כל הסולמות שנעלמו לנו? למשל, חיבוקים.
ברגעים כאלה, כשהכול מסתחרר באיזו סופת הוריקן, כשהאונייה מנסה לנווט בין גלים סוערים, האדם מחפש עוגן. כל אחד מאיתנו רוצה אי של יציבות בתוך אי־הוודאות הזו, משהו, מישהו, להיאחז בו. אבל מי, אבל מה?
כבר עשרים שנה, בכל יום שישי יש לי שיחת טלפון עם מתן. עשרים שנה, ימי שישי, שיחה לפני שבת. לפעמים זו שיחה קצרה, חלקיקי דקות. לפעמים ארוכה ממש. אנחנו מדברים על השבוע שהיה, על המצב בבית, בעבודה, גם פוליטיקה, בעיקר צוחקים. זו שיחה קבועה כי כך קבענו מזמן – לדבר בכל יום שישי. קבענו כי הבנו שאם לא נדבר, אם לא נקבע לדבר, אולי נתרחק. הוא גר אי שם ואני אי פה. בקושי מתראים, אז מדברים. בימי שישי. והשיחה הזו עושה אותנו קרובים.
כמה כוח יש לנו כשיש לנו עם מי לדבר, עם מי לשתף. בתקופות הכי קשות שלי נאחזתי בחברים. העדים בחתונה שלי היו שני חברים טובים שלי, שידעתי שאני יכול לדבר איתם על הכול. על הדברים הקשים, גם על הדברים המשמחים.
כי לחבר טוב אני יכול לספר על כישלונות או על פחדים – ויודע שהוא לא ישפוט אותי. אני יכול לדבר איתו גם על ההצלחות שלי – ויודע שהוא ישמח יחד איתי. כן, חבר אמיתי הוא כזה שאני לא צריך להיות לידו במיטבי. אני יכול להוריד את הפוזה, את התדמית, את המסכה. אני יכול להיות בדיוק מי שאני. כי אני יודע שהחבר שלי הוא סולם, והוא יעזור לי לטפס, לחזור ולהיות מי שאני עוד יותר.
קנה לך סולם
וכמה הזמן הזה, זמן הקורונה, הוא זמן שצריך בו חבר. מישהו לשתף. מישהו להקשיב לו. נכון, לא תמיד יש לנו חבר ליד. חז”ל לא סתם אמרו שצריך להשקיע במציאת חברות – “קנה לך חבר” – הם לא התכוונו לקנייה כספית, אלא להשקעה רגשית. צריך להשקיע. לעשות מאמץ. להראות שאכפת.
לכל אחד יש עוגן אחר להטיל בקרקעית הים, בקרקעית היום. יש כאלה שהבית שלהם עוטף ומגן, אחרים מוצאים כוח בסניף, בכיתה, בעצמם.
לא צריך לעבור את הימים האלו לבד. לא כדאי ולא צריך. צריך לבנות סולמות בתקופה של חבלים. אם יש לך חבר טוב – צלצל אליו. דבר איתו באמת. בכנות. על כל מה שעובר עליך. ואם אין לך חבר קרוב – אולי זו הזדמנות להתחיל שיחה. לקנות סולם. לחשוב מי יכול להבין אותך. אולי מישהו מהעבר הרחוק. אולי מישהו מהעכשיו. אולי אבא. אולי אימא. אולי מורה. אולי אחות גדולה. אולי מישהו מהכיתה, מהסניף. תן לזה סיכוי. מי יודע לאן זה יוביל. אולי במשבצת הבאה נמצא סולם שייקח אותך מעלה, הרחק מהחבלים, אל מקום חדש שיש בו עם מי לדבר, מישהו שבזכותו אתה לא תעבור את הימים האלו לבד.
קרדיט: מיקי שיינפלד
