האם תהיתם אי פעם מה שיחקו כאן פעם, בטרם עידן המסכים? ובכן, משחקים רבים שוחקו בחוץ, בחצרות וברחובות, בחורשות ובין שדות. רבים מהמשחקים ששיחקו שניים או שלושה דורות לפניכם, ספק גדול אם היו מרשים לכם לשחק היום. הם היו מסוכנים ולא בטיחותיים בעליל, וכללו מכות, חבטות, אגרופים ובעיטות, אבנים, אולרים ומקלות. וכולם – חוץ מהאימהות שהיו צריכות לחבוש כל פצע וחבורה, ואבות שלא חסכו שבטם – חשבו שזה כיף גדול. ובכל זאת, חיפשתי ומצאתי כמה מַקְשישים ששמחו לתאר לי משחקים שהמועצה לשלום הילד היתה חותמת עליהם בשתי ידיה. קדימה!
תחנה ראשונה: יפתח והגולות
– “יפתח, מכיר גולות?” –”בטח!” – “שיחקת כשהיית ילד?” – “ודאי! איזו שאלה, איזו שאלה?! אפילו את הבנים שלי לימדתי”.
מה צריך: גולות, כמובן! גיר, אם משחקים על משטח בטון או אספלט; ואם משטח אדמה תעשה לי – אז מקל. וגם קעריות קטנות, או כיסים גדולים.
מה עושים? שרטטו בגיר מעגל על בטון, או חרצו מעגל באדמה. לכל שחקן קערה קטנה, והוא בוחר לעצמו גולה. באופן מסורתי, הגולה הבומבילה היא זו שמיירטת את האחרות. את שאר הגולות מפזרים אקראית בתוך המעגל. כל שחקן בתורו מגלגל את הגולה שלו פנימה במטרה לפגוע בגולות ולגרום להן לצאת מן המעגל. את אלו שהוציא שומר השחקן בקערה. בסיום המשחק, השחקן שבקערה שלו הכי הרבה גולות (יפתח: “אני”) הוא המנצח! כמובן, מי שידו או חלק מגופו חוצה את קווי המעגל בשעת הזריקה, מאבד את תורו.
גרסת הסגר: שרטטו את המעגל בטוש מחיק במקום שההורים מרשים לכם, אחרת תצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי למחוק את הצבע מהמרצפות… או השתמשו בחוט דק ליצירת המעגל. אפשרות אחרת היא לשרטט עיגול על ציפית או סדין ישן, והרי לכם עיגול רב־פעמי! ואם אין לכם גולה בומבילה, לא קרה כלום.
“יפתח, מילה לסיכום?” – “רק בריאות!”
במקל, בסרגל…
שולה מעפולה סיפרה לי על המשחק הבא: “קודם אספנו זרדים וענפים דקים ופיזרנו אותם. אחר כך העפנו כדור באוויר, וכולם התרוצצו באמוק כדי להספיק לאסוף כמה שיותר זרדים לפני שהכדור יחזור ויגע באדמה. מנצח מי שיש לו הכי הרבה מקלות בסוף”.
גרסת הסגר: פזרו “קשקשים” בסלון, הניפו כדור קל אל־על בהקפדה יתרה על הנברשת, והתחילו לאסוף.
שולה מעפולה מסכמת: “למה בבית? הם ילדים, שישחקו בחוץ, ינשמו אוויר”.
חמש אבנים
הרמתי טלפון לירושה, שעלתה מהודו מזמן־מזמן. “לא שואלים לגילה של גברת…” היא מצחקקת מעבר לקו. “אז מה את זוכרת ששיחקת?” – “המשחק עם האבנים, נו… חמש אבנים קראו לזה, מכירה?” – “בטח!”
אני שיחקתי בקוביות־משחק מהוקצעות ממתכת. ירושה והחברות שלה שיחקו במה שמצאו!
מה צריך? פעם השתמשו באבנים ובחלוקי נחל קטנים. למשחק שני שלבים: במחצית הראשונה של המשחק, כל אחת בוחרת חמש אבנים. הראשונה שמתחילה מניחה ארבע אבנים על הקרקע, ואז מנסה להעיף למעלה את האבן שנותרה, לאסוף את אחת האבנים מהקרקע ולתפוס את האבן המעופפת מבלי לאבד אותה. אם הצליחה, היא מנסה לאסוף שתי אבנים בבת אחת, בשלב הבא שלוש, ולבסוף את כל הארבע. אם פספסה באחד השלבים, התור עובר לשחקן הבא. “אבל גם היה לנו מה שקוראים היום ‘קונץ’: המנצחת יכלה לזרוק אבן ולצבוט את הזרוע של המפסידה עד שהאבן תנחת על האדמה”. 😯 אאוץ’! “אבל ירושה, למה? זה יכול לכאוב נורא!” – “כן, זה באמת כאב. לא יודעת, ככה שיחקנו”.
גרסת הסגר של ירושה: “שישחקו על השטיח עם שעועית יבשה, ובלי קונצים!”
טבעות ושרביטים
“אני כאן עוד מלפני קום המדינה, תצייני זאת!” אומרת עליזה. הנה, מציינת. “איפה למדת את המשחק?” – “דודה שלי לימדה אותנו”.
מה צריך? המשחק מיועד לזוג שחקנים, ודורש שתי טבעות עץ מעוטרות בסרטים וארבעה מקלות. השחקנים מחזיקים מקל בכל יד. המשתתפת הראשונה משחילה את הטבעות מעל כל “שרביט” שבידה, ואז משליכה את הטבעות, אחת אחת, ליריבה, אשר מנסה להשחיל אותן על “שרביטיה”. קובעים את משך המשחק מראש, והמנצחת היא מי שתפסה הכי הרבה טבעות בפרק הזמן הזה. מתברר שהמשחק הזה פרץ לעולם כמשחק האמור לחנך בנות להתהלך בחן ובאצילות. רשמנו!
גרסת הסגר: כפשוטו.
מסר מעליזה: “שישמרו מרחק, ויתקשרו לסבים ולסבתות, אנחנו מתגעגעים”. אז רוצו לשמח את סבא וסבתא והתעניינו בשלומם, ואחר כך – למשחק!
אל קליפת אגוז ירדתי
יפתח: “היינו עורכים מרוצי סירות עם קליפות אגוז בשלוליות, בנשיפה”.
גרסת הסגר: קפלו סירות נייר באוריגמי, מלאו גיגית רחבה, והשיטו את הסירות בנשיפה בקשיות שתייה.
זיכרון מתוק של יפתח: “שכבתי בשלולית, ממש נוגע בבוץ שלה, והתלכלכתי כולי. אימא שלי כעסה על הבגדים והחטיפה לי כהוגן… פעם היו מרביצים לילדים, לכן אנחנו לא מפונקים כמוכם”.
“מי מפונק, מי?! סבתא, אפשר סנדוויץ’?”
