“לילה טוב שירה, לילה טוב אליאב”, אני אומר להם ולוחץ על המתג, אבל הם מייד צועקים: “אבא, אנחנו מפחדים, תדליק את האור”. כן, לפעמים כשהילדים שלי הולכים לישון הם מפחדים ממפלצות. כשהם צורחים מפחד אני מתאפק לא לצחוק, כי אין דבר כזה מפלצות, אני כמעט בטוח שאין דבר כזה, אבל אני יודע שלא אצליח לשכנע אותם, במיוחד לא כשהאח הגדול שלהם משמיע מתוך החושך קולות עמומים ומפחידים. אז הם מתחננים לעוד כמה רגעים של אור, ואני מדליק – “אתם רואים שאין מפלצות?” – ובמקביל משחד את הגדול שלא ישמיע את קולות הפחד. הם נרדמים, המפלצות חוזרות למקומן והכול נרגע.
דרכים עוקפות־פחד
ילדים חושבים שיש מפלצות. וזה מצחיק. לא כדאי לנסות לשכנע אותם שהן לא קיימות, כי אין סיכוי, וגם כי האמת היא שהם צודקים. האמת היא שאנחנו אלו שלא מוכנים להודות שיש מפלצות. לכולנו. במקום זה אנחנו מדליקים את האור, וכך נדמה לנו שהן נעלמו.
אנחנו מגדלים מפלצות קטנות כאלה, עם עין אחת, או גדולות עם פרווה וזנב מנוקד. לכולנו יש אזורים של פחד, של בושה, של חולשה. מקומות בעצמנו שאנחנו לא אוהבים לפגוש כי הם מאיימים עלינו, מסכנים את מראנו בעיני עצמנו, מזכירים לנו את כל מה שאנחנו מנסים לשכוח. לכן אנחנו מעדיפים לכלוא אותם בחדר חשוך, לא לפגוש בהם, לא להאמין שהם קיימים.
פעם היה לי “פחד קהל”, ובמשך שנים נמנעתי מלדבר אל ציבור גדול. לא להיות חזן, לא לדבר בכינוס המוני. והכול היה בסדר, כי מצאתי דרכים עוקפות־פחד. כאילו הוא לא קיים. זו רק דוגמה אחת, לאחרים יש דוגמאות אחרות. זה יכול להיות פחד גבהים – אז נישאר נמוכים. או בושה במראה שלנו – אז נישאר מכוסים. או חשש שנישמע לא חכמים – אז נשתוק. וככה נראה לנו שהמפלצות לא קיימות. למעשה הן רק מקטינות אותנו, ואז גם אנחנו פתאום קצת פחות קיימים. כי המפלצות האלו הן חלק מאיתנו.
לחבק את המפלצת
בשנים האחרונות, בלילות חנוכה, אחרי שהילדים הולכים לישון (עם אור דלוק) וכשקרטון הסופגניות כבר נזרק, אני מתיישב בסלון החשוך ליד החנוכייה ומסתכל לנרות בעיניים. יושב וחושב. על עצמי. על החיים שלי. על האישיות שלי. על מקומות חשוכים שאני מתחמק מהם. אני מתבונן בנרות מקרוב וחושב על היכולת להאיר גם את מפלצות החושך.
כשמדליקים אור בחדר מסלקים את החושך. כשמדליקים נר – מאפשרים לראות את החושך אחרת. אור הנר לא מסלק את המפלצות, אלא מזמין אותן לשיחה. ואז, ליד הנרות, אני מעז לחשוב על דברים שהייתי רוצה להפסיק להתעלם מהם, על חולשות שאולי אפשר כבר להכיר בהן, על אזורים חשוכים שאולי הגיע הזמן לקרב אותם אל הלב.
בחודש כסלו הלילות מתארכים. האור מצטמצם. וזהו זמן מתאים להיפגש עם המקומות שהקטנו, שהתחמקנו מהם, שהעלמנו את קיומם כדי שלא יזכירו לנו את החולשות שלנו. עכשיו, בכסלו, אפשר לראות אותם אחרת, לאור הנר.
לכן חנוכה. לכן נרות. לכן אור קטן בתוך החושך. כדי להאיר מקומות חשוכים. כדי להתייחס לדברים ששמנו בצד. כדי למצוא את האור גם במקומות החשוכים ביותר. כי אנחנו מאמינים בעצמנו ובאור הפנימי שלנו. כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אז רגע לפני שינה, כדאי להתיישב על הספה שליד החנוכייה ולקרוא למפלצות שלנו, לחבק אותן ולהסתכל יחד איתן באור הנרות.
