היי כולם,
השבוע הצלחתי לשם שינוי ללמד משהו את פיסטוק. קראתי לי חדשות וניסיתי להבין מה קורה סביבי ללא הצלחה – האם מותר ללכת לעשות קניות? ואם כן – מותר לקנות מה שרוצים? אפילו מלפפון חמוץ במלח? ומה עם עבודה? יש עבודה? במה אני עובד בכלל? ומה לגבי האלכוג’ל שפעם נהגתי להתפלש בו – זה כבר מיותר? אבל מסכות צריך? ואם כן – כולל האף או לא כולל?
בדיוק באותו רגע עברה לידי פיסטוק, שנראתה מדוכדכת למדי. “קרה משהו, פיס?” (קיצור של פיסטוק) שאלתי, והיא, שכנראה רק חיכתה להזדמנות לפרוק את שעל ליבה, החלה לדבר בסערה, כבלון שמישהו התיר לו את הקשר: “אני עצובה כי אני לא יכולה ללכת לגן ואי אפשר לעשות כלום וכל הזמן פותחים וסוגרים דברים ואני רק בת חמש וחצי ומגיע לי לעשות כיף והמצב הזה כבר ממש אוף הכול אוף אחד גדול”.
היא התיישבה בחיקי, האוויר בבלון נגמר, אבל הוסיפה משפט אחרון: “עזוב, אתה לא תבין, בטח כשאתה היית בן חמש וחצי יכולת לעשות הכול…” חיבקתי אותה, וחשבתי על כמה זה בטח קשה להיות ילד בתקופה המשוגעת הזאת, אבל אז נזכרתי בעצמי כשהייתי בן חמש וחצי, והבנתי שאני בעצם כן מבין.
“האמת, פיסטוק”, התחלתי, “אם את רוצה לדעת – כשאני הייתי בדיוק בגילך, היה פה בלגן רציני”.
“באמת? מה היה?” היא הרימה אליי את עיניה, שכבר התגנב אליהן ניצוץ של סקרנות פיסטוקית.
“כשאני הייתי בגילך, לפני בערך 30 שנה, והרבה הרבה לפני שחשבת להיוולד, הייתה פה מלחמה שקראו לה מלחמת המפרץ. המנהיג של עיראק, שקראו לו סדאם חוסיין – טיפוס מפחיד עם שפם ענק, החליט לזרוק טילים על ישראל (בזמנו זה היה רעיון מקורי). בתגובה כל המדינה הייתה בטירוף, הפסיקו את הלימודים, על החלונות הדביקו מלא מסקינג־טייפ, ונוסף על הכול – הניחו סמרטוטים רטובים מתחת לדלת, והיינו צריכים להסתובב בחוץ עם מסכות…”
“כמו עכשיו!!” התפרצה פיסטוק לסיפור.
“הרבה יותר גרוע”, המשכתי, “המסכות היו ענקיות, לא כמו עכשיו – חתיכות בד דקיקות. אני מדבר איתך על מסכות בגודל של אבטיח שהיינו צריכים להסתובב איתן בתיק מיוחד ששקל טון, וכשאנשים חבשו אותן הם נראו כמו חייזרים ממאדים”.
“וגם אתה היית עצוב והרגשת אוף?”
“לפעמים”, הנהנתי. “אבל האמת שזה זכור לי גם כזמן הכי כיף בחיים. בילינו בבית כל האחיות שלי ואני, וסבתא – אימא שלי – לא עבדה, ושיחקנו המון משחקים יחד, עשינו הצגות עם המסכות כאילו אנחנו חייזרים, והיינו שוכבים כולנו במיטה של סבתא ומריצים צחוקים… את יודעת – זה אולי יישמע לך מוזר, אבל לפעמים אני דווקא ממש מתגעגע לתקופה הזאת”.
פיסטוק הביטה בי בעיניים בורקות, ואז חייכה חיוך ענקי והסתלקה מבין זרועותיי. כעבור חמש שניות הרגשתי בכרית שנזרקה לי על הראש במהירות של 70 קמ”ש, וכשהסתובבתי היא עמדה לה שם, מצחקקת וחמושה בעוד ארבע כריות: “משחקים במלחמת המפרץ!” הכריזה, “אני הבחור עם השפם, ואני זורקת עליך טילים. תסתתר!” מייד הנחתי על הראש קערת סלט שתשמש בתור מסכה והתחלתי להתרוצץ בכל הבית בעוד פיסטוק ממטירה עליי טילים (היא, אגב, הייתה הרבה יותר מדויקת מסדאם חוסיין).
אז אני מקווה שאתם בטוב, ותדעו שכל רגש שעולה הוא הכי הגיוני שיש, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם – על התקופה הזאת אתם עוד תספרו לילדים שלכם (ובמקרה שלי – גם לקוראים שלכם).
