מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות סופרת. לא האמנתי שבאמת אצליח במשימה, אבל למרות חוסר האמונה, לא הפסקתי לכתוב.
לא הבנתי למה כולם מתמקדים בעובדה שאני לא טובה במתמטיקה…
הדחף לכתוב היה כל כך גדול, שלפעמים לא יכולתי להפסיק, והייתי כותבת סיפורים קצרים גם בזמן השיעורים בבית הספר. לפעמים הייתי ממציאה עלילות לקומיקס. החברה הכי טובה שלי, עדי שוורץ, ישבה לידי. הייתי מכינה לה דפים שהייתי מחלקת לריבועים, בתוך כל ריבוע כתבתי לה מה לצייר, וכשהיא הייתה מסיימת, הייתי מוסיפה את הטקסט לדמויות שיצרו את העלילה.
יום אחד המורה ניגשה אליי כשהייתי מרוכזת בכתיבת עלילת קומיקס. היא לקחה את הדפים, הביטה בהם בזלזול, קרעה אותם וזרקה לפח. היא אפילו לא שמה לב שהעלילה הייתה קשורה לנושא השיעור, ורק אמרה שבמקום לעסוק בדברים חסרי תועלת, כדאי שאתרכז בשיעור.
אני זוכרת שנעלבתי. הייתי בת 13, ואירועים מסוג זה היו מאוד דרמטיים עבורי באותה תקופה. קמתי ממקומי, הוצאתי את הדפים מהפח ויצאתי בוכה מהכיתה. בחוץ התחלתי להדביק את הדפים הקרועים.
באותו רגע חלפה במסדרון סיגל, המורה לתנ”ך. היא ביקשה רשות להציץ בדפים. לעולם לא אשכח את החיוך הגדול שהתפשט על פניה: “תקשיבי, מאירה, זה פשוט מצחיק וגאוני! תסכימי לכתוב סיפורים כאלו שקשורים לנושאים שאני מלמדת עליהם?”
סיגל נהגה לצלם את הקומיקס והסיפורים שכתבתי ולחלק אותם לתלמידים. היא הייתה המבוגר הראשון שהאמין בי. מאז, בכל פעם שמישהו זלזל בכתיבה שלי וחשב שמה שאני עושה לא רלוונטי לחיים האמיתיים, נזכרתי בסיגל, וידעתי שגם אם לפעמים זה לא נראה ככה, בסופו של דבר הכול אפשרי.
קרדיט: אלישבע אופן
