21 בנובמבר 1985. לילה.
גבר ואישה בורחים מביתם עם מספר חפצים מועט, ומוצאים שער פתוח ומפלט בשגרירות ישראל בוושינגטון. אך כעבור כמה דקות, פקודה מלמעלה משנה את ההנחיות בפתאומיות, השומרים מורים להם בחריפות לצאת מיידית משטח השגרירות, ובחוץ – למרבה האימה – מחכה להם ה־FBI. בני הזוג נעצרים מיידית.
בלילה הזה התוודענו אליו לראשונה, ועוד לא ידענו שהוא עומד להישאר עמוק בליבנו למשך שלושים השנים הבאות. אז נעים להכיר – יונתן פולארד.
גם כל ילד או בן נוער כמוני וכמוכם, שכבר נולד למציאות שבה פולארד בכלא, נולד עם השריטה הזאת: מישהו חסר. אנחנו מחכים לו.
אבל מי מאיתנו יודע מה קרה שם בכלל? מה קדם ללילה הגורלי ההוא, שבו נתפס יונתן?
כעת, אחרי שצפינו בסופו הטוב והמרגש של הסיפור ובחזרתו של יונתן לארץ שאהב, הגיע הזמן להתחיל מההתחלה.
להציל את מדינת ישראל
בשנת 1979 התקבל עובד אזרחי חדש במודיעין של הצי האמריקאי, ג'יי פולארד, בן 25.
מתוקף תפקידו הוא ניתח חומרי גלם מודיעיניים, ונחשף למידע מסווג שהיה קשור למדינת ישראל אך משום מה לא הועבר אליה. פולארד חש באווירת טיוח והעלמה מסיבית של חומר קריטי ממדינת ישראל, ושִייך זאת בזהירות לרגשות אנטי־ישראליים ואפילו אנטישמיים שפיתחו עמיתיו לצי האמריקאי. פולארד, אשר גדל בבית שהשריש בו ציונות ואהדת ישראל מגיל קטן, לא יכול לעמוד בשתיקה מול המסמכים החיוניים, והחליט לעשות מעשה.
הוא פגש בחשאי את אביאם סלע, אלוף משנה בצה"ל, והציע את שירותיו לישראל.
על פי התביעה, במשך כשנתיים העביר פולארד ממפקדת הטרור של הצי האמריקאי 1,500 סיכומי מודיעין אמריקאיים ו־800 מסמכים מסווגים. המסמכים האלו אפשרו בין השאר את מבצע "רגל מעץ" – התקיפה של מפקדות אש"ף בתוניס, שבמסגרתה נהרגו 60 טרוריסטים.
בנוסף תרמו המסמכים להיערכות ישראלית מפני נשק להשמדה המונית של ארצות ערב. פולארד העביר גם חומר שלא היה קשור באופן ישיר לישראל, וגם ידע טכנולוגי מתקדם שהסתירו האמריקאים מבת־בריתם, ישראל.
חשדות מסוימים עלו כנגד פולארד, וה־FBI, סוכנות החקירות הממשלתית, עורבה בחקירה. כעבור חקירה קצרה הגיעו למסקנה שפולארד אכן מסר מסמכים סודיים למדינה חיצונית, ופשטו על ביתו. כאמור, פולארד ורעייתו ברחו מביתם אל השגרירות הישראלית ומצאו שם מקלט, אך בהמשך, הוראה לא ברורה הובילה להוצאתם אל מחוץ לשגרירות ולתפיסתם.
פולארד הועמד לדין, הודה והורשע. רפי איתן, איש מוסד ישראלי, סיפר כי הסכים לספק לאמריקאים מידע מפליל על פולארד, כיוון שידע שישראל וארצות הברית הגיעו להסכם שלפיו ירַצֶה לא יותר מעשר שנות מאסר. אך לתדהמת כולם, בית המשפט האמריקאי גזר על פולארד עונש בלתי נתפס – מאסר עולם, עם המלצה שלא לשחררו כלל עד סוף חייו. הציבור המופתע בישראל לא יכול לעמוד מנגד מול העונש ההזוי לאדם אשר הסתכן למענם, ויצא למאבק. מתי הוא יסתיים? איש לא ידע.
עם ישראל מחכה לפולארד
המאבק התחלק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם התרחש במשך עשור שלם. עשור של ישיבה בכלא, עשור של מאבק.
הפעילות בעשור הראשון הסתכמה בדרישות מועטות יחסית, בעיקר במישור הפוליטי. אנשי המחאה פעלו לקיצור העונש, ולא דמיינו שפעולתם תיאלץ להימשך זמן כה רב. ואכן, לאחר תום עשר שנות מאסר מלאות של יונתן בכלא, המחאה בארץ הפכה סוערת וחריפה יותר. "הוא שילם די! הגיעה העת לשחררו", דרשו ההמונים. לראשונה, ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, השתתף אף הוא במחאה ודרש שחרור. גיבורי מאבק, נערים ונערות בני 17 שנתקלו בנושא, החלו לפעול במחאות חריפות ונרחבות בהסברה לעם ולעולם. הנערים הללו, שהם כיום בני 30 פלוס, הורים לילדים, הם אלו שבמשך יותר מעשרים שנה עושים הכול למען שחרור פולארד.
דיברתי עם ליטל מיכאלי (34), פעילה כבר 17 שנה, ועם ישראל שרייר (22), יו"ר מטה הנוער – פעיל כבר מעל שמונה שנים. שניהם נתקלו בסיפור במקרה, "על הדרך", אך הסיפור תפס אותם ונגע לליבם, ומאז – הם פשוט היו שם למענו. אלו הם עיקרי הדברים שעלו בשיחתנו:
המאבק למען פולארד תפס את ליבם של ישראלים וגם נערים רבים. העם היה למענו, וכמות השותפים במחאה הייתה אדירה.
ירידה לצמתים, חלוקת פלאיירים, תליית שלטים, נסיעות קבועות על הציר בין הבית לירושלים, הפגנות במועדים קבועים ופעילות ברשת היו חלק בלתי נפרד מאורח חייהם של עשרות בני הנוער המסורים למאבק. גם פעילות בקנה מידה רחב יותר תפסה את זמנם, כמו שבוע שלם של שביתת רעב מול הכנסת, חגיגת יום הולדת 50 ענקית לפולארד בגן הוורדים, שיא של כחמשת אלפים איש בהפגנה מול ביתו של הנשיא באותו הזמן (פרס), ויום הולדת 60 בפריסה ארצית עצומה.
עם ישראל היה עם פולארד. עם ישראל חיכה לו. עם ישראל פעל למענו, אבל פולארד הוא לא מאבק. הוא גם לא סטיקר, סיסמה או שלט חוצות. דבר ראשון צריך להגיד – פולארד הוא אדם. אדם שעשה למעננו המון. ישראל שרייר סיכם זאת בצורה מדהימה: "פולארד בשבילי הוא אדם שחושב על הכלל ולא על עצמו, לפעמים אפילו בצורה קצת מוגזמת. זה התבטא בהרבה דברים, לא רק במעשה שהוא עשה ובמשפט המפורסם שלו, שהוא מעדיף להירקב בכלא מאשר לשבת שבעה על יהודים. היו הרבה פעמים דיבורים על לשחרר אותו בתמורה לשחרור מחבלים – והוא לא הסכים בכלל. בשבילי, כמו שאני רואה אותו – הוא פשוט בא ורואה וחושב על הכלל קודם כול ולא על עצמו".
הסוף הטוב
אחרי שלושים שנים ארוכות ומתישות בכלא האמריקאי, מתוכן שבע שנים בצינוק, פולארד שוחרר לביתו שבארה"ב.
כעבור חמש שנים נוספות הוסרו ממנו ההגבלות, ולפני שבועות אחדים זכינו לצפות בו מנשק את אדמת ארץ אהבתו.
