ינץ לוי הוא בן 44 וגר ברחובות. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים. כילד הוא צייר המון, ואף חלם להיות צייר, אך כשהתחיל לכתוב – כבר לא הצליח להפסיק. הוא גדל בכפר סבא במשפחה ברוכת ילדים בת שמונה נפשות, לאבא עיתונאי ועורך ולאימא עקרת בית.
“גדלתי במשפחה של מספרי סיפורים”, פותח ינץ ומספר על חוויות הילדות שלו, “אבי היה מספר לנו המון סיפורים – בעל פה, מהתנ”ך, מספר האגדה ועוד. ההורים שלי היו כמעט כל הזמן בבית. אני, למשל, אף פעם לא הייתי עם מטפלת או בייביסיטר, ולכן היה לנו המון זמן למשחקים, ליצירה, להצגות שהיינו מעלים ולסיפורים. כל הילדות שלי הייתה משופעת בסיפורים, והרגעים שבהם האזנתי לסיפור בפה פעור, כולי שקוע בתוך העלילה וההתרחשות – הרגעים האלה הם רגעי הקודש של ילדותי. למעשה, בכתיבה שלי אני מנסה לכתוב סיפורים שיגרמו לי ולקוראים לחוות רגעים שכאלה”.
הוא נוהג לכתוב אגדות מלאות ביצורים משעשעים ובדמויות ססגוניות, אך טוען כי גם בחלקים שנדמים כמדומיינים ביותר – יש גרעין אמת.
בואו לפגוש את הסופר, התסריטאי, המתרגם והעורך ינץ לוי, שמספר על מאחורי הקלעים של רבי המכר שכתב – ספרים שנחטפים מהמדפים ומקבלים ביקורות מהללות מהורים, ממורים ומילדים כאחד. בין השאר סדרת הילדים “הרפתקאות דוד אריה”, “כשסבא אליהו היה קטן”, “סיפורי איש היער”, “המורה דרורה לא מפלצת” ועוד רבים שאתם ודאי מכירים.
סבא אליהו הוא אבא שלי
את ההשפעה של בית ילדותו רואים עד היום בספרי הילדים שכתב, שהפכו כאמור ללהיטים וכבשו את חנויות הספרים. הוא מרבה לכתוב על קשרי משפחה, כולם מבוססים על דמויות אמיתיות בחייו: הדוד אריה (מסדרת ספרי “הרפתקאות דוד אריה”) מבוסס על דמות הדוד של אביו, סבא אליהו (שני ספרי “כשסבא אליהו היה קטן”), המספרת את סיפורו ילדותו של אביו. הוא כתב גם ספר למבוגרים על אחיו רגב, שנפטר ממחלה קשה. המשפחה הייתה מאז ומתמיד עוגן והשראה ליצירותיו.
“סבא אליהו הוא אבא שלי”, הוא מעיד, “כמו שכתוב בסדרת הספרים, הוא היה ילד מאוד עני שגדל בשכונת שבזי בתל אביב להורים שלא ידעו קרוא וכתוב. הוא היה רעב ללחם. כשהייתי ילד הוא סיפר לי סיפורים מרתקים ומרגשים על הילדות הענייה שלו. כשבגרתי התחלתי לספר את הסיפורים הללו לילדיי, ולאחר מכן החלטתי לכתוב אותם בספרים. כשאני מספר עליו לילדיי אני מכנה אותו ‘סבא אליהו’ כמובן, ומכאן שמו בסדרה. מבחינתי, כתיבת הסדרה הזו היא הדרך שלי לבקר אצל אבא שלי בילדות שלו”.
אך יחד עם הדמויות המבוססות על דמויות אמיתיות, ספריו של לוי עשירים בדמיון ובפנטזיה שהופכים את הקריאה למלאת הפתעות לא צפויות. כך למשל אפשר למצוא בסדרת “הרפתקאות דוד אריה”, שאותן מספר הדוד לאחייניו, דמויות ססגוניות ומופרכות כמו מלך השוקולד, שאוהב לאכול רק שוקולד, ועשוי כולו משוקולד מריר ומשוקולד חלב עם כתר עשוי משוקולד לבן; ענקים, פילים, יצורים מסתוריים, ובני הכפר צחקקוב הנמצא בג’ונגל הסיבירי, אשר בוכים כשמצחיק וצוחקים כשעצוב.
סדרת הספרים “הרפתקאות דוד אריה” מלווה בהרבה דמיון וסיפורי הגזמות. אתה לא חושש מחוסר אמינות בקרב הקוראים שלך?
“כל ההרפתקאות של דוד אריה אמיתיות. אולי אי אפשר להיתקע על ענן או להפוך לג’וק, אבל אפשר, לדוגמה, להרגיש ג’וק – להביט בראי ולחשוב, “אוי, אני כל כך קטן ומכוער וכולם רוצים לרמוס אותי!” ואז לגלות שיש בנו יתרונות, כמו שדוד אריה גילה כשהוא הפך לג’וק. הרגשות והמחשבות בסיפורים הם תמיד אמיתיים. אני לא ממציא סתם. אני תמיד מחפש בלב שלי מה מרגש אותי, מה מפחיד אותי, מה מעציב או מצחיק אותי, ואז אני כותב על הרגשות האלה – לפעמים בצורה של הרפתקה ולפעמים בדרכים אחרות”.
מאין אתה שואב השראה לסיפורים וליצירה שלך?
“כל חוויה מרגשת שקרתה לי או למישהו אחר – באמת או אפילו רק בדמיון – יכולה להשתלב בסיפור. כתיבה היא בעצם התבוננות בחוויות, ברגשות ובמחשבות. הכתיבה מאפשרת לי לגלות פנים חדשות ונסתרות בכל מיני חוויות. אי אפשר לדעת איזו חוויה יכולה לעורר סיפור. ההשראה מצויה כל הזמן בחוויות”.
אתה כותב גם לילדים וגם למבוגרים. מה ההבדל בין כתיבת ספר ילדים לכתיבה למבוגרים?
“דוד אריה אומר שמבוגרים הם ילדים בצורת מבוגרים. אולי בשל כך אין הבדל גדול בין כתיבה לילדים וכתיבה למבוגרים, כי הרצון להיסחף עם סיפור מקנן בלב של כולם. כשאני כותב למבוגרים, אני רוצה לכתוב סיפור שילהיב וירגש את הקורא כמו שהתרגש כשהיה ילד”.
הילדים היום חכמים יותר מהילדים של פעם
לינץ יש חזון שאפתני – לעודד קריאה בקרב ילדים, גם בדור עתיר מסכים כמו שלנו. כחלק מהשאיפה שלו לעידוד קריאה וכתיבה יוצרת, הוא מגיע למפגשי סופר עם ילדים ומורים בכל רחבי הארץ, כותב סיפורים משעשעים וצבעוניים הנוגעים לעולמם של הילדים, אך לא משאיר את הסקרנות לקריאה רק בידי הספרים.
הוא הרחיב את גבולות הדפים והחליט להשתמש בעולם המדיה והמסכים לטובת הספרים בדרכים יצירתיות. כך למשל, לסדרת ספרי “הרפתקאות דוד אריה” שצברה לה קהל מעריצים נלהב, יש אתר אינטרנט המעודד לענות על חידות מתוך הספר, מילון מושגים ומקום ליצירות אישיות, ושם גם ניתן למצוא הפתעות לילדים כמו דפי צביעה והפעלות. בנוסף, בשנה האחרונה העלה לוי מופע תיאטרון מוזיקלי לילדים בשם “הרפתקאות ינץ לוי” שבו הוא משתתף בעצמו, ובמהלכו הוא פוגש בדמויות מוכרות מתוך הספרים שלו, בהם הדוד אריה, סבא אליהו, המורה דרורה ואיש היער. את הדמויות השונות מגלם השחקן בן פרי, ואת שירי המופע יצרו המוזיקאים רואי לוי וגלעד ויטל בשיתוף לוי. המופע מוציא את הדמויות מן הספרים אל הבמה, ומעניק להן רובד נוסף ומשעשע לצד הספרים. כל הדרכים היצירתיות הללו, הוא אומר, נועדו כדי לקיים דיאלוג וקשר רציף בין הספרים והכתיבה לבין הילדים הקוראים אותם.
בדור שמלא במסכים ובמדיה בכל מקום אפשרי, האם עולם ספרות הילדים עדיין מעניין ילדים כפי שהיה בעבר?
“ברור שכן. אני לא חושב שילדים היום קוראים פחות מפעם. יש סיכוי שהם אפילו קוראים יותר. ככלל, ילדים היום יותר חכמים מהילדים של פעם. הם מתמצאים בסיפורים בצורה הרבה יותר טובה, ולכן הם מחפשים סיפורים מיוחדים או מתוחכמים או סוחפים. מעבר לזה, סיפור כתוב מעניק חוויה ייחודית שמסך בדרך כלל לא מאפשר: כשאנחנו קוראים, אנחנו מדמיינים הכול בעצמנו. אנחנו בעצם הבמאים של הסיפור שאנחנו קוראים – אנחנו קובעים את הקצב, איך דברים ייראו, אנחנו בעצם משחקים את התפקידים בראש שלנו. לכן, בכל פעם שמישהו או מישהי קוראים סיפור – נולד סיפור חדש, שהוא הגרסה שלהם לסיפור הכתוב”.
הילדים הפרטיים שלו, הוא אומר, שומעים את הסיפורים עוד לפני שנכתבים על הדף. “רוב הסיפורים נולדים תוך כדי שאני מספר אותם לבנותיי, ורק לאחר מכן אני כותב אותם. ואז הן מאזינות לסיפור הכתוב עוד לפני שהוא מתפרסם. ואז הן קוראות את הספרים או מאזינות להם כשאני מקריא להן אותם. עצם הנוכחות של הילדים שלי כשאני מספר סיפור נותנת לי השראה גדולה, והעובדה שהם מתלווים לסיפורים גם בהמשך, מרגשת מאוד ומעשירה את הכתיבה שלי”.
מה אתה הכי אוהב בעבודה שלך?
“לגלות את הסיפור תוך כדי שאני מספר או כותב אותו; להופיע בפני ילדים ומבוגרים ולהיכנס אל תוך מרחב של סיפורים, לפגוש על הבמה את המורה דרורה, את סבא אליהו, את איש היער ואת דוד אריה; לקרוא את הסיפור אחרי שכתבתי אותו ולגלות בו דברים חדשים שלא חשבתי עליהם בזמן שכתבתי”.
לסיכום, יש לך מסר לילדים הקוראים, הכותבים והחולמים?
“אני מאמין שלכל ילד ולכל ילדה יש סיפורים לספר. כל מה שצריך לעשות הוא לשאול את עצמכם, מה מרגש אותי? מה מעציב אותי? מה מפחיד אותי? זה יכול להיות דבר שקרה לכם או דבר שראיתם או שמעתם שקרה למישהו אחר. זה יכול להיות דבר שאתם חולמים שיקרה או מפחדים שיקרה. בכל חוויה כזאת מסתתר סיפור, כי אם תכתבו אותה בצורה כזאת שמי שיקרא יבין מה מרגש ויתרגש בעצמו – אתם תיצרו סיפור. ולא חייבים לכתוב; אפשר לצייר את הסיפור, לשיר אותו, לרקוד אותו או לצלם אותו”.
קרדיט: טל ביסמוט
