טעימות מתחרות הכתיבה תשפ”ב

סיר עם מרק חם / אדירה גורדון, 12, נווה מיכאל

על האש היוקדת עמד

סיר עם מרק חם

וסביבו, מחכים ללגימה

ישבו בני הכפר כולם.

המים רותחים כבר בסיר

וניחוחות מתפזרים אט בכפר,

סיר עם מרק חם –

בכל חורף אותו הדבר.

ובלילה, אל מול הקור

ניגש אל הסיר איש זקן,

מוסיף הוא קמצוץ אהבה

וממלא בו חופניים של חן.

סיר עם מרק חם

שיקוי פלא מרפא כל רע,

מוזמנים לטעום כולם

מהקסם שעומד על כירה.

טועמים ואינם תופסים

איך נוצר דבר כה מופלא,

תמהים כל החולים

איך מרק מרפא מחלה.

ובלילה, ממשיך מול הקור

לגשת לסיר איש זקן

ללחוש מילים נוגות

ולמלא בו חופניים של חן.

חורף, גשם ואבא מודאג / רוני לבל, 13, פתח תקווה

זה היה ערב חורפי במיוחד. הגשם טפטף ללא הרף ורוח קרה נשבה בחוץ, אבל מזג האוויר, קשוח ככל שיהיה, לא יעצור את מר מֶשְׁלֶה הרץ והמתנשף. הוא הרגיש על סף עילפון, וחליפתו היקרה נרטבה ונדבקה לגופו, אבל יש לו בעיות “קצת” יותר גדולות על הראש.

זה היה באמצע משא ומתן עם החברה המתחרה. הם העתיקו מהם מוצר שמר משלה השקיע בו זמן רב. הוא רתח, “מה הם חושבים לעצמם?! זו גנבה!! אני אתבע אותם!! מה, נגמרו להם הרעיונות אז פשוט להעתיק?! חוצפה!!”

נשמעה דפיקה בדלת. מר משלה הרעים “יבוא”. זו הייתה המזכירה המסורה שלו. “אדוני, הקפה שלך מוכן” (הקפה היה חם – אבל לא מדי, כמו שהוא אוהב…) היא הניחה את הספל על השולחן שעליו מר משלה עבד, והוא הודה לה, לגם מהקפה בהנאה, ונרגע מעט.

“טררר טררר”, “טררר טררר”, טלפון המשרד צלצל. מר משלה נשם עמוק וענה בנועם: “שלום”. “אבא! אבא!” בנו היחיד, שחר, זעק: “אבא! אבא! בוא מהר!!!” מר משלה נלחץ מעט, אבל חשב שזו מתיחה או אולי בדיחה. הוא לא אהב את מה שהחברים של שחר מלמדים אותו… “אבא! יש רעשים מלמטה”, בנו חזר ואמר, אבל מר משלה המשיך לא להתייחס ברצינות לבנו: “נו באמת, רעשים מלמטה? מה קרה לבן החכם שלי? יכול להיות ששחר מדמיין?” הוא תהה. הוא לא העלה בדעתו משהו מוזר במיוחד או מפחיד, ולגם עוד מהקפה, אבל כשמעבר לקו החלו להישמע צרחות לא נורמליות, ואז נותקה השיחה וצפצוף חורק וצורם נשמע מעבר לקו – מר משלה ירק את כל הקפה שהיה לו בפה, והסרט בראשו הפרנואידי התחיל לרוץ. לא רק הסרט אלא גם הרגליים – מר משלה רץ בכל כוחו למרות שהיה טרוד ביותר בדפיו, שהיו כעת מלוכלכים מקפה ומפוזרים בכל המשרד.

לא, זה לא היה קל, היה צריך לרוץ בזהירות בין השלוליות, וכשמכוניות עוברות ומשפריצות עליך את כל המים והבוץ שיש על הכביש זה ממש לא נעים, אך כל זה לא מגיע אפילו לקרסוליו של מה שעבר למר משלה בראש.

הוא רץ, קיפץ והתנשף ללא הפסקה, וכשהגיע לרחוב האגוז, הרחוב של ביתו, הרחוב שבו נמצא בנו, הוא ראה אור ירוק משונה בוקע מחלונות החדר של שחר. הלחץ גאה בתוכו, והשכנים שהסתכלו ברחוב לא האמינו שמר משלה השמן רץ מהר כל כך, אבל כשלבנך יש בעיה והוא נמצא במצוקה – אתה יכול גם לעוף.

קבלת הפנים שציפתה לאדון שלנו לא הייתה מלבבת במיוחד: המפה על הספה, אחת מרגליו של הכיסא בתוך כיור זכוכית, הוויטרינה סדוקה לחלוטין, והטלוויזיה דלוקה וממנה בוקעות צעקות איומות – בקיצור, תפאורה לא מרגיעה במיוחד. הוא עלה במדרגות (שהיו רטובות לחלוטין מהתקרה שמטפטפת כבר שבוע) בחשש, לאט לאט, מדרגה מדרגה, והפחד גואה בתוכו. כשהגיע למדרגה האחרונה – נדהם. לא, הוא לא ראה בלגן נוראי, ולא, הוא גם לא ראה לכלוך יותר מדי איום (כמובן שהיה מעט לכלוך, בכל זאת, ביתו הוא לא מוזיאון) – אבל האב הדואג כמעט חטף התקף לב. “מדוע?” אתם ודאי שואלים. יש לכך סיבה פשוטה: כשקצב הלב שלך מֵאֵט מ־150 ל־82 זה קצת מטלטל, אבל התחושה ההפוכה כל כך ביחס למה שהרגיש לפני 10 שניות התגברה על הכול: בנו ישן, ועליו מכורבל חתולם הג’ינג’י ובין ציפורניו מילוי הספה… כמות האוויר שנשף האב הכבר־לא־מודאג הייתה יכולה להעיף מטוס כאילו היה דף. והאור מה מקורו? גם לזה תשובה פשוטה – חולצה כחולה נתפסה על המנורה הצהובה (וכידוע לכולם, צהוב וכחול יוצרים ירוק)…

מר משלה צנח על המיטה של שחר, הסתכל סביבו וחשב לעצמו, מחייך: לא יכולתי לבקש יותר מזה.

ומייד הלך להכין לעצמו עוד קפה…