בלדה לקאסם: משפחת אוליאל, שדרות
לפני כחודש נפל בחצר ביתנו קסאם, הרס את החומה, המכוניות, החלון ועוד – אבל רוחנו לא נשברה, והילדים חיברו שיר!
(במנגינה של “כאן זה בית, כאן זה לב”)
שברו לנו את החלון
נשארנו רק עם הווילון
ניפצו לאימא את המכונית
עכשיו ניסע רק במונית
גם החומה קיבלה רסיסים
והתפזרו האבנים
אבל אנחנו בריאים
ומודים לאלוקים…
על הנס שקרה
בליל שבת האחרונה!
כאן זה בית כאן זה לב
ואת שדרות אני לא עוזב
גם אם יש פה טילים
אבל אנחנו מקשיבים
למנגינות
של צבע אדום ואזעקות
מסיבת פיג’מות בממ”ד
משפחת בוצחק, מושב מבטחים
בסבב הלחימה האחרון, כשישבנו בממ”ד, הכנו שלטים והצטלמנו איתם. ואז נזכרנו שבעצם כמעט בכל סבב לחימה שהיה הצטלמנו עם שלט! כשיש “צבע אדום” חלק מאיתנו קצת מפחדים, אבל אנחנו זוכרים שזה לטובתנו, כדי שנדע שצריך ללכת לממ”ד.
בממ”ד יש לנו משחקים, טושים, צבעים ודפים כדי להעביר את הזמן. אנחנו משתדלים גם לעשות צחוקים. כשאנחנו צריכים לישון בממ”ד אנחנו עושים מסיבת פיג’מות ונהנים מזה שאנחנו לא צריכים ללכת לבית הספר!
לצאת לטייל באזור אחר: איילת משה, שדרות
הנה כמה רעיונות לפעילויות כששוהים בממ”ד:
קריוקי משפחתי, מסיבה מצחיקה או לצאת לטייל באזור אחר. אנחנו, למשל, נסענו להתארח ביישוב היהודי בחברון, שם אירחו אותנו חינם!
אלו דברים שאותנו משמחים: משפחת סעד, שוקדה
שילה (2), אביחי (4), בניה (8), ישראל אורי (9), אמונה (12) וטליה (14) טוענים שמה שעוזר להם בממ”ד הוא לראות סרטים ולשמוע שירים. בניה ואביחי אומרים גם שעוזר להם זה שהם עם אבא ואימא.שילה טוען שמה שעוזר לו להתגבר זה ללחוץ על סמי הכבאי המדבר ולדעת שה’ שומר עליך! אביחי ושילה מוסיפים שאם לא מדברים על זה, הם יותר רגועים.לעומתם, אמונה אומרת שלה עוזר דווקא לדעת מה קורה במדינה ולעקוב אחרי החדשות.
ישראל אורי ואמונה מספרים שהם לא מפחדים מ”צבע אדום”, ולהם זה דווקא כיף, כי הם יודעים שמחר לא יהיו לימודים, וככל הנראה הם ילכו לטייל…
אביחי מוסיף שבממ”ד יש שקית מלאה בחטיפים (שביום־יום הם לא רגילים לקבל!) וכשיש צבע אדום, כל ילד בוחר חטיף.
כיפת ברזל באמצע ההופעה: רות מזרחי, בת 13, שדרות
זה קרה בהופעות של בני עקיבא במוצאי שבת ארגון. אני ועוד כמה חברות באנו לראות את חברותינו שעמדו להופיע. הערב נפתח בנאומים, ואז, כשהקומונרית עלתה לשאת דברים והזמינה את החניכים להתחיל בהופעות – שמענו פתאום רעש חזק. היה זה השיגור של טיל כיפת ברזל לשמיים. כמובן שההופעות התקיימו בשנית לאחר זמן מה, והיה ממש כיף. אז בבקשה, אם יש צבע אדום אצלנו, תחשבו עלינו ותתפללו שהכול יבוא על מקומו בשלום!
שפע של חוגים בבית ספר מוגן: עדי משעלי, בת 11, שדרות
אני לומדת בבית ספר מוגן, שזה אומר שגם אם יש אזעקה, בית הספר משמש כמקלט. יש לנו כאן המון חוגים – תפירה, שחייה, מוזיקה, אומנויות לחימה…
אני מציעה לכם לעבור לשדרות, ואם אתם חושבים שכל הזמן יש פה אזעקות –תדעו שזה לא נכון.
טיל בחצר הבית שלנו: דביר, בן 12, שדרות
יום אחד אימי דיברה עם שכנה שלי בטלפון, אני שיחקתי עם חברים בביתי, ופתאום השכנה שלנו מתחילה לצעוק בטלפון “יש צבע אדום”. אנחנו לא שמענו כלום, כי החלון היה סגור, אבל מייד נכנסנו לממ”ד – כולנו חוץ מאבא שלי, שלא היה בבית. לא הצלחנו לסגור את החלון של הממ”ד עד הסוף כי הוא עשוי מפלדה וכבד נורא.
לפתע ראינו טיל עובר מעל הבית. אימא שלי אמרה להתרחק מהחלון. ואז, פתאום, נשמע בוווום אדיר, כאשר טיל של כיפת ברזל פוצץ את הקסאם שירו המחבלים מעזה, וחלק מהרסיסים נפלו בחצר הבית שלנו! אני, אחיותיי וחבריי היינו מאוד מבוהלים מהפיצוץ העז, ונדרשו לנו דקות ארוכות כדי להירגע.
אבא שלי עובד כעורך דין, אבל כשיש הסלמה במצב הביטחוני הוא מתנדב כחובש רפואת חירום ונהג אמבולנס בתחנת מד”א בשדרות. באותן דקות הוא טיפל באנשים בעיר שנפגעו מהטילים.
היה לנו רגע קטן של נחת באותו זמן, לאחר שנציג מד”א שמע במכשיר הקשר את אבא שלי ועוד אבות של חברים שלי, שבמקום להיות בבית, עם המשפחה שלהם, יוצאים להציל חיים. נציג מד”א הגיע לביתנו והביא לנו המון חטיפים וממתקים בגלל שאבי לא היה בבית בזמן האזעקה. נרגענו, שמחנו, אבל לא לקחנו סיכונים, ונשארנו לישון בממ”ד – כולנו חוץ מאבי.
למחרת בבוקר קמנו וראינו רסיסים בחצר הבית שלנו, והיום יש לי כבר אוסף של רסיסים שאספתי במשך השנים – רסיסים שנפלו לנו בחצר, רסיסים שפגעו במכוניות של ההורים שלי…
אני מאוד מקווה שהצלחתי להעביר לכם קצת מהתחושות והתמודדות היום־יומית שלי בשדרות, ומחכה שתבואו לבקר אותנו בקרוב.
ערכה להרגעה: שי סמואל, בת 15, קיבוץ סעד (שנמצא במרחק כשלושה קילומטרים בלבד מעזה!)
מכיוון שאני חיה בקיבוץ הרבה זמן, אני כבר די רגילה למצב. ובכל זאת, זה תמיד מפחיד ומקפיץ. מה שעוזר לי ולמשפחתי להירגע הוא “ערכת הממ”ד”: ערכה שבה יש שוקולדים, סבונים עם ריח נעים ומרגיע וטיפים שונים להירגעות. הממ”ד הוא גם החדר של אחיותיי ושלי, כך שאם יש “צבע אדום” בלילה אני לא צריכה לקום. לסיום, אני רק רוצה להבהיר שאין צורך שירחמו עלינו, אנחנו לא מסכנים. אף על פי שנחמד לקבל לעיתים פינוקים רבים ולראות את האהבה שמרעיפים עלינו מכל הארץ…
האזעקה היא החברה שלנו: הראל, בן 11, אשקלון
אני רוצה לומר לכל תושבי הדרום לא לפחד, להיות חזקים ולהישמע להוראות פיקוד העורף.
בסך הכול האזעקות הן “חברות” שלנו – הן אומרת לנו מתי להיכנס למרחב המוגן.
ולא לשכוח: ה’ שומר עלינו!
מתחסנים בחוסן: שירה צברי, בת 11, שדרות
כמעט כל ילד היה ב”חוסן”. “חוסן” הוא מקום שבו יש מטפלים שמרגיעים ונותנים שיטות עזר להרגעה עצמית כשיש צבע אדום. למשל, הם מסבירים איך לנשום עמוק, הם נותנים בועות סבון, שגם הן כמו תרגיל נשימה, והם אומרים לחשוב על “מקום בטוח” – מקום שאני בוחרת לעצמי. הדברים האלה עוזרים לי להירגע כששומעים “צבע אדום”.
אני אוהבת את שדרות עיר מגוריי, אני אוהבת את הכיתה שלי, ומבינה שלמרות הקשיים והפחד לפעמים, חשוב לגור בשדרות כמו בשאר החלקים בארץ.
נשימה עמוקה ומחשבה מתוקה: חירות סופר, בת 12 וחצי, שדרות
אני נולדתי למציאות של “צבע אדום”. מה שעוזר לי להירגע הוא לנשום נשימות עמוקות, לדמיין דברים טובים, לשיר, לרקוד ולשחק. ולפעמים גם לבכות ולשחרר… תודה רבה על כל החיבוק והחום שאתם נותנים לנו!
דרום אדום
מכתב לילדי עוטף עזה
אני מודה לכל הילדים שכתבו וסיפרו לכולנו, אזרחי מדינת ישראל, מבוגרים וילדים, איך זה לחיות תחת איום התקפות הטילים מעזה. במיוחד ברצוני להודות לכם על כך שדרך הסיפורים שלכם, ילדים, כולם יכולים ללמוד איך להתמודד עם מצבים מפחידים וקשים בחיים.
אז קודם כול, חשוב לדעת על מה מדובר. מה קורה שם בדרום הארץ?
שירה צברי מהעיר שדרות מסבירה שאזעקת “צבע אדום” נשמעת במצב שבו הערבים מעזה יורים טילים. כששומעים אותה חייבים לרוץ מהר לממ”ד או למיגונית, ויש רק 15 שניות לעשות את זה לפני שהטיל מגיע. עוזבים הכול ורצים לתפוס מחסה. וחירות סופר, גם היא משדרות, מספרת לנו שזה קורה כמעט כל שבועיים! שתיהן כותבות שזה מפחיד מאוד – אך שתיהן גם כותבות שהן מאוד אוהבות לגור בשדרות. ועדי משעלי, שעברה לשדרות רק לפני שנתיים וחצי, כותבת שהיא לומדת בבית ספר מוגן שיש בו הרבה חוגים מצוינים, ובכלל היא מזמינה אותנו לעבור לגור בשדרות, כי זה אחלה מקום לגור בו.
אז מצד אחד קורה משהו מפחיד ומסוכן – התקפות טילים, ומצד שני הבנות הללו, וגם שאר הילדים, מלמדים אותנו שבתוך המציאות המפחידה הזאת יש גם הרבה דברים טובים ומחזקים. הן מלמדות אותנו שחשוב מאוד לראות את הטוב בתוך הקשה והמפחיד. זה נותן כוח וזה גם נכון – באמת יש המון טוב מסביבנו, וילדי עוטף עזה מספרים לנו עליו.
הילדים גם מלמדים אותנו שמול מצבים מפחידים חשוב להתמודד, להמשיך את חיינו ולא לוותר. למשל, רות מזרחי משדרות סיפרה על כך שבדיוק כשעמדו להתחיל ההופעות של בני עקיבא במוצאי שבת ארגון – התחילו לירות טילים וההופעה בוטלה, אבל החניכים לא ויתרו וקיימו את ההופעות בזמן אחר. וכך כתבה רות: “כמובן שההופעות התקיימו בשנית, והיה ממש כיף”. לילדי הדרום ברור מאוד שממשיכים ולא מוותרים מול קושי ופחד! ממשיכים לחיות ולעשות את הדברים שחשובים לנו.
בחלק גדול מהסיפורים שלכם, אתם מלמדים אותנו עוד שיטה חשובה של התמודדות. אתם מלמדים עד כמה חשוב לשחק וליצור. ילדי משפחת אוליאל משדרות כתבו שיר מצחיק, עצוב, אמיתי ומלא תקווה; ילדי משפחת בוצחק ממושב מבטחים מספרים לנו שבממ”ד הם משחקים, מציירים, עושים צחוקים ועורכים מסיבות פיג’מות, ונהנים מכך שמפסידים יום לימודים; ואיילת משה משדרות נתנה רעיונות לפעילויות בממ”ד.
להפוך מצב מפחיד ומאיים למשחק וליצירה, זה הכוח המאוד מיוחד של ילדים. אפילו במצבים הכי קשים אתם יודעים לשחק. כשההורים שלכם יושבים אתכם בממ”ד ורואים אתכם משחקים, צוחקים והופכים את הרע לטוב, הם בטח שמחים וגאים בכם מאוד.
הראל מאשקלון מציין משהו חשוב: אזעקת צבע אדום היא בעצם “חברה” שלנו, כי בזכותה אנחנו יודעים שיש לנו מה לעשות מול הטילים – לרוץ למקום מוגן.
שיראל ממושב תקומה ודביר משדרות מספרים על החוויות המפחידות ואווירת הפחד. בעצם, כולכם מספרים על כך. וזה אומץ. חשוב מאוד לא לפחד להרגיש פחד. לתת לפחד ולהַרְגשות השליליות מילים, ואז להתמודד עימן. זה כוח. דביר גם כותב, “כי ככה זה בשדרות – ברגע שיש אזעקת צבע אדום, כל אחד יכול להיכנס לבית קרוב”. וכך דביר וכולכם מלמדים עד כמה חשוב לעזור זה לזה ולפתוח את דלתנו בפני כל מי שזקוק לעזרה.
בנות כיתה ד’2 מבית הספר “ניצני קטיף” שביישוב ניצן מספרות לנו איך אפשר להרגיש כמה דברים בו־זמנית: להתעורר מוקדם בבוקר מאזעקה, שזה ממש לא נעים, להרגיש את הפחד והמתח הולכים ומתעצמים בלב ובגוף, ובו־זמנית, או רגע אחרי, להרגיש גם שמחה על כך שזה הולך להיות יום חופש, יום של משחק עם חברים. אנחנו המבוגרים צריכים ממש ללמוד מכם איך לראות שבכל רע יש גם טוב! אתן גם לא שוכחות להתפלל לשלום חיילינו, וזוכרות שתמיד ישנו בורא עולם ששומר ומשגיח עלינו מקרוב־קרוב, והתפילה היא דרך מצוינת להתמודד כשקשה לנו.
שי סמואל מקיבוץ סעד מבקשת שלא נרחם על התושבים בעוטף עזה, אך מודה שנחמד לראות את האהבה שמרעיפים עליהם מכל הארץ. שי, את כל כך צודקת! אנחנו יכולים רק ללמוד מכם איך מתמודדים עם קשיים.
נגה אדיר ממושב תקומה, הראל מאשקלון, שירה מאשקלון ואליהו מרחובות, ובעצם כולכם, מתארים לנו מקרים שממש קרו לכם. קרו “על אמת”. מקרים שבהם מרגישים פחד גדול, דאגה לאנשים שאנחנו אוהבים, והרבה הרבה דוגמאות איך מתמודדים עם זה. חשוב כל כך שאתם מספרים לכולם מה קורה איתכם, מה אתם חווים, מכניסים למילים את ההרגשות שלכם ומאפשרים לנו להרגיש קצת מה עובר עליכם. תמשיכו לספר לנו עוד ועוד כדי שנמשיך ללמוד מכם על כוח, על התמודדות ועל אומץ לב!
רבים מכם ציינו את “מרכזי החוסן”, שבהם אתם לומדים שיטות שונות להתמודדות עם מתח, חרדה וסכנה. אני רוצה לומר לכם שהלוואי שכל ילד היה מגיע למרכז חוסן ללמוד את כלי ההתמודדות הנהדרים שאתם לומדים.
לסיום, שירה צברי אומרת משהו מאוד אמיתי: “אני מחכה לזמן שנוכל לחיות בשקט”. אכן, שירה, אתם יודעים להפוך את הקשה והמפחיד למשהו שאפשר להתמודד איתו, ועל כך כל הכבוד לכם, להוריכם ולמבוגרים שמלווים אתכם – אבל גם אנחנו רוצים שתוכלו לחיות בשקט.
המשיכו לכתוב אלינו, לשתף אותנו, לרגש אותנו וללמד אותנו על החיים.
תודה רבה לכם,
דוד בונן, פסיכולוג ילדים ופסיכותרפיסט
קרדיט: עדי אהרון
