חוסן אישי גם בימים קשים

בכל חודש אני מלמד אתכם ואתכן בפינתי טריקים ושיטות להישרדות בשטח ואיך לגלות חוסן אישי בעת משבר.

הפעם, לכבוד חג החנוכה, שהוא חג הגבורה והחוסן היהודי, ברצוני לספר לכם את סיפור נר החנוכה של שורד שואה בשם מרדכי אנסבכר, שהיה מניצולי מחנה הריכוז דכאו ומעדי התביעה במשפטו של הצורר אייכמן ימ”ש, ושהסכים שנספר את סיפור החוסן האישי שלו.

וכך הוא מספר:

הדבר שהעיק עלינו ביותר במחנה דכאו היה הקושי לשמור על חשבון העיתים. אצלנו נתבלבלו כליל התחומים בין יום ולילה, בין ימי העבודה ויום המנוחה, בין חול וחג. כל השעות וכל הזמנים נתערבבו יחד ונהפכו לדייסה אפלה אחת. הכול סביבנו היה אפל וקודר, חושך ועלטה. בחמש לפנות בוקר שירכנו רגלינו בשביל הארוך, שנדמה כי אין לו קץ וסוף, ממחנה מספר 4 ועד המבצרים התת־קרקעיים למטוסים, אשר בתוכם נבנו בזיעת אפינו מכלי דלק ענקיים למטוסיהם של הנאצים.

רק בעשר בלילה גררנו את רגלינו העייפות והקפואות בדרך חזרה אל הצריפים העלובים של המחנה. יום אחד, באמצע הדרך האומללה הזאת, אמר לנו פישהוף הישיש שהיה עוד לפני המלחמה השַמָש הוותיק של בית הכנסת העתיק אלטנוי־שול בפראג, והקפיד תמיד לשמור בדיוק נמרץ על סדר הלוח היהודי: “בעוד שבוע ימים חל חנוכה”.

איך נתכונן לחנוכה? במה? הצעתי לחברים: “מחר מתקיימת החלוקה השבועית של המרגרינה. נחסוך מפינו את מנת המרגרינה, ונשמור את השומן להדלקת נרות חנוכה”. מייד הסכימו כולם להצעה, אף על פי שהמחיר שנדרש מאיתנו היה רב ועצום. לוותר על המנה השבועית של מרגרינה?! בעבורנו זה היה כמו דלק של החיים. עשרה גרמים של מרגרינה הוקצבו לנו לשבוע שלם.

“איך נוכל לשמור על המרגרינה עד זמן הדלקת הנרות?” שאל חבר. “יש לי רעיון”, הרהרתי בקול. “באמתחתי יש תפוח אדמה שהצלחתי לסחוב מהמטבח. אפשר לרוקן את תוכו ולאחסן בפנים את כל מנות המרגרינה שנאסוף”.

וכך היה. למטרה זו הקדשתי את תפוח האדמה שלי. כל אחד מאיתנו גירד את שכבת המרגרינה שלו ומסר לי את האוצר לשמירה. אני חתכתי את תפוח האדמה לשני חצאים, ניקרתי את בשרו והכנסתי לתוכו את השומן. הדבקתי בחזרה את שני החצאים, ולאחר מכן הטמנתי את האוצר במחבוא שאיש מלבדי לא ידע עליו.

היום המיועד הגיע, ומייד בבוקר הוצאתי מתוך השמיכה איזה חוט, גלגלתי אותו עם קצת שומן, נעצתי אותו בתפוח האדמה והחבאתי הכול. כולנו ידענו שהערב, כשנחזור מהעבודה, נדליק נרות חנוכה, או לפחות נר אחד לזכר חנוכה.

כשהגיע זמן ההדלקה ארגנו שמירה בחוץ, ואט אט התנקזו סביב הצריף שלנו עוד ועוד חברים. פישהוף הדליק את הנר עם גפרור, בירך את הברכות, וכולנו שרנו קטע מ”הנרות הללו” ומ”מעוז צור”, ומייד כיבינו את הנר. כך עשינו כל יום במשך שמונה ימים.

היה זה לא רק “נס חנוכה”. היה זה “נס דכאו”. כולנו חשנו שלא הפסדנו, חלילה, את מנת המרגרינה שנחסכה מפינו. אדרבה! אותו האור הקטן של חנוכה הזרים לעורקינו כוחות אדירים לעוד ימים ארוכים ורבים.

חג חנוכה שמח ומלא בחוסן,

שלכם,

רב סרן (במיל’) מוקי בר חוסן