ושבו בנים לגבולם

אז מה זה בכלל מסדר הדר?

“מסדר הדר” הוא ארגון שהוקם על ידי הוריו של סגן הדר גולדין ז”ל במטרה להחזיר מעזה את בנם ואת סמ”ר אורון שאול ז”ל. מדי יום שישי מתקבצים למפגש באנדרטת “החץ השחור” שמול עזה בני משפחתו של הדר, חברים ותומכים. גם אני ומשפחתי ביניהם.

מחכים לבנים

הכול התחיל בחודש יוני 2014, כשירי הרקטות מרצועת עזה לישראל התגבר, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע “צוק איתן” נגד ארגון הטרור חמאס שבעזה. הדר גולדין בן ה־23, שהיה קצין בסיירת גבעתי, יצא לקרב ולא שב. בה’ באב תשע”ד (1 באוגוסט 2014), במהלך הפסקת אש, בפעולה לאיתור מנהרות שנחפרו במטרה לחדור ליישובים ולבצע פיגועי טרור קשים, הוא נהרג ונחטף. הדר טרם הגיע לקבורה בישראל. גופתו נשארה בידי חמאס.

אורון שאול הוא חייל צה”ל שנהרג ב־20 ביולי 2014 בתקרית אש בקרב סג’עייה במהלך “צוק איתן”, והוכר כחלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע. מותו משך תשומת לב בין־לאומית בפעם הראשונה כאשר חמאס הודיע כי נלקח בשבי, ובפעם השנייה כאשר דרש שחרור מחבלים בתמורה להחזרת הגופה.

כל זה קרה לפני שש שנים, אבל המצב נשאר כמו שהיה. הדר ואורון עדיין שבויים בעזה, וגופותיהם עדיין לא שבו לגבולן.

להיות נוכחים

כששמעתי על המסדר בפעם הראשונה, לא כל כך הבנתי מה משמעותו, אולם ברגע שהגעתי הבנתי הכול: את ההתמודדות והתסכול של המשפחה, את עמדתם התומכת של החברים, המכרים, של עם ישראל ואף של חברי הכנסת. כך, ברגע אחד, הפכתי גם אני להיות חלק מהמאבק.

היום חברותיי ואני לוקחות חלק בקבוצת נוער הנקראת “מסדר נוער”, שמגיעים אליה בני נוער מכל רחבי הדרום באופן קבוע, אחת לשלושה שבועות. אביה מורנו, בת 19 מהיישוב שוקדה שבעוטף עזה, גם היא חלק מהמסדר.

אביה, ספרי לנו קצת על עצמך ועל הקשר שלך ל”מסדר הדר“.

“סיימתי עכשיו שנה מדהימה במדרשת ‘אורות עציון’ בגבעת וושינגטון, לפני גיוס. שמעתי על ‘מסדר הדר’ כבר בכיתה י’, ובזכות סבא שלי הגעתי גם אני לשם… השנה הוקם ‘המטה החברתי להשבת הבנים’, והנושא הפך למדובר יותר, גם אצלנו בבית. בני משפחתי החלו להגיע למסדר ולדבר על הנושא, ופתאום הבנתי את גודל המאבק והחלטתי שאני לא יכולה להניח לדבר הזה לעבור על ידי, ומחובתי לקחת בזה חלק. התחלתי להגיע באופן קבוע יותר, אך תמיד היה חסר לי משהו, ולא הבנתי מה. עד שבשלב מסוים נפל לי האסימון – אין כאן נוער! למה?

“ואז נזכרתי בעצמי בכיתה י’, מגיעה ל’חץ השחור’ ביום שישי ולא מבינה כלום. ובעוד בראשי עוברים הזיכרון והמחשבה, ניגשת אליי מישהי ושואלת, ‘תגידי, למה אין כאן נוער?’ זהו! אמרתי. חייבים להביא אותם. שמעתי פעם אמרה חזקה שתפסה אותי: ‘נוער = ניעור’. לנוער (גם בגלל הגיל, וגם בגלל הרוח) יש כוח לנער את המציאות, להעיר אותה מקיבעונה ומקיפאונה, מה שנקרא – לחמם את האווירה.

“מלבד הפתיחות והרעננות המחשבתית שיש לצעירים, הם גם מרושתים במדיה, שזה הכלי החזק ביותר בעיצוב דעת הקהל בימינו. אפשר להביא עוד המון סיבות מדוע טוב שהנוער יצטרף, אך בשורה התחתונה והפשוטה ביותר – אלו האחים של כולנו, וצריך לעורר את הלבבות של הדור הצעיר שלנו, שלא נשכח את הערכים שהחברה שלנו מושתתת עליהם.

“כך אנו מגיעים ביום שישי לפני שמתחיל ‘מסדר הדר’, שרים ומנגנים שירי ארץ ישראל, יושבים במעגלי שיח ומדברים על נושא השבת הבנים ועל נושאים חברתיים ישראליים רלוונטיים, ובעיקר – נוכחים. מתחברים לעם, לערך הערבות ההדדית, לערך החיים והנאמנות”.

“תאהבו את האחים שלכם”

דמות משמעותית נוספת במאבק היא צור גולדין, אחיו התאום של הדר ז”ל. פגשתי אותו במסדר הנוער הראשון שהתקיים ב”חץ השחור”.

צור, ספר לנו קצת על עצמך ועל הקשר המיוחד שהיה לך עם אחיך הדר.

“נולדנו בהפרש של חמש דקות. הוא הגדול. אנחנו האחים הקטנים במשפחה בת ארבעה ילדים. נולדנו בשנת 1991, ומאז היינו כל הזמן יחד. קשר של אח תאום זה קשר שקשה להסביר, מהיום הראשון שיצאנו לאוויר העולם היה קשר פיזי ורוחני של חברות עמוקה. ובשונה מזוגות תאומים אחרים – אנחנו באמת לא נפרדנו. לא בגן ולא בבית הספר, לא בבני עקיבא ולא בהתנדבויות. הצבא היה הפעם הראשונה שהתפצלנו: הוא התגייס לסיירת גבעתי ואני למגלן. התמזל מזלנו שבבה”ד 1 נפגשנו בקורס קצינים. היינו שם ביחד כמעט שמונה חודשים, זו תקופה שלא אשכח לעולם.

“הדר ואני היינו שונים לחלוטין זה מזה”, מגלה צור. “הדר היה שמאלי ואני הייתי ימני, הדר היה טיפוס מאוד חברותי ואני הייתי יותר חשדן, הדר היה יותר רגיש ואומן ואני הייתי יותר גס. שני אנשים שונים. אבל היה בינינו קשר מיוחד שאפשר לקרוא לו ‘השלמה‘. אולי לא היינו דומים, אבל השלמנו זה את זה. הייתה תחושה שתמיד יהיה לך מישהו שהוא שותף שלך, שתוכל לעשות איתו את כל המזימות ואת כל הרעיונות הכי משוגעים, והוא פשוט תמיד יהיה שם, גם כעוגן וגם כדמות מאמינה ואוהבת, וזה נתן תחושה שאתה כול יכול”.

תוכל לספר לנו מה בעצם קרה ב”צוק איתן”?

“הייתי בשטח, בגדוד צנחנים שלחם יחד עם הדר”, הוא מספר. “בזמן החטיפה הייתי 700 מטר מהמקום שבו היה הדר. באותה שעה קיבלתי הודעה ששני חיילים נהרגו ואחד נחטף. לאחר מכן קיבלתי משימת חילוץ להשיב את החטוף. ברגע האחרון הוציאו אותי מעזה, ואז הבנתי שאחי הוא החייל החטוף, ובעצם שם סיימתי את המאמצים הפיזיים שלי. מאז ועד היום, כבר שש שנים, אני ומשפחתי נמצאים במאבק להשיב את החיילים.

“הוריי חינכו אותנו על ערכי הרעות והאחדות, על כך שלא משאירים חיילים מאחור. אז הקמנו את ‘מסדר הדר’ ואת ‘המטה להשבת הבנים’ – מטה שכל תפקידו להילחם על החיילים, שלא ישאירו אותם מאחור, ולעשות זאת בתחושת ניצחון! החיילים הם הגיבורים שלנו. כל משפחה מגייסת חייל לצה”ל. וההנהגה ששולחת אותם, צריכה לקחת אחריות ולהחזיר אותם”, מסביר צור את הרעיון מאחורי הפעילות. “זה מה שמחבר אותנו כחברה – צה”ל הוא צבא העם. כבר 120 שבועות, בכל יום שישי, מול עזה, אנו מודיעים לכל עם ישראל כי אנחנו לא מפחדים, נעשה זאת בעוז ובגבורה, לא רק להחזיר את הבנים, אלא גם להציל חיים בעתיד”.

מהיכן אתם שואבים את הכוחות להגיע בכל יום שישי אל “החץ השחור” ולהנהיג את המאבק? ומה אתם מקווים להשיג?

“האנשים שמגיעים למפגשים אינם אנשים פוליטיים. הם אנשי חינוך וגיבורי החברה הישראלית כמו משפחת עמנואל מורנו ז”ל, ראש זק”א, תנועות נוער ומסדר הנוער, שאליו מגיעים בני נוער מכל הארץ ובעיקר מהדרום, ודרכם אנו שואבים כוחות. הם מזכירים לנו שלמרות שהמציאות קשה, שווה להילחם למען ערכים ראויים. לדעתנו הפתרון הוא הגברת המודעות לרעיון ‘הומניטרי תמורת הומניטרי’, כלומר – שחמאס ותושבי עזה ישלמו מחיר כלכלי ופוליטי כבד על תמיכתם בטרור”.

מה המסר שאתה רוצה להעביר לקוראים?

“תאהבו את האחים שלכם, את המשפחה והחברים, תעריכו אותם תאמינו בהם, תנו להם את הביטחון שהם יכולים להגשים כל חלום. זה מקור הערבות ההדדית, לחברה טובה של אהבת חינם והגשמת חלומות. בשביל זה קם עם ישראל, לכך נוצרנו”.

מחויבות של כולנו

ב”מסדר הדר” לוקחות חלק גם דמויות שונות מהמפה הפוליטית. פגשתי את חברת הכנסת מיכל קוטלר־וונש כדי לשמוע ממנה על חלקה במאבק.

שלום מיכל, ספרי לנו קצת על עצמך, ואיך נעשית פעילה כל כך ב”מסדר הדר”.

“שמי מיכל קוטלר־וונש, אני חברת כנסת מטעם מפלגת כחול לבן, גרה ברעננה עם בעלי וילדיי. גדלתי בקנדה ועליתי ארצה לשרת בצבא כחיילת בודדה. במקצועי אני עורכת דין ומומחית לדין בין־לאומי. בעקבות מומחיותי בדין הבין־לאומי והיכרותי עם משפחת גולדין, הצטרפתי לצוות המשפטי, וכך הגעתי ל’מסדר הדר’.

“מאז, כמעט בכל יום שישי אני מגיעה לאנדרטת ‘החץ השחור’ שבעוטף ישראל, הנמצאת מרחק נגיעה מהמקום שבו הדר נחטף ונהרג. יחד עם המשפחה ועם פעילים נוספים שהפכו לקהילה של ממש, אנו מחויבים להשאיר את הנושא בתודעה הציבורית, ולשם כך מקיימים שיחות ופעילויות המסבירות את ההכרח בהחזרתם של הדר ואורון, וכן של האזרחים אברה והישאם”.

כיצד את פועלת במרחב הציבורי על מנת להגביר את המודעות להשבת הבנים? האם את מזהה שינוי תודעתי?

“בכל שיחה, בכל ריאיון ובכל הזדמנות אני מעלה את הנושא של הדר, אורון, אברה והישאם”, מספרת מיכל. “כחברת כנסת אני משתמשת בכלים הפרלמנטריים הקיימים על מנת לשמור את הנושא בתודעת ההנהגה, ופועלת מאחורי הקלעים כדי לאתגר תפיסות ולייצר חלופות שיאפשרו את השבתם ואף יועילו למדינת ישראל ביחסי החוץ והביטחון הרבה מעבר לכך.

“יש רגעים שמרגישים שמתקרבים יותר, ורגעים אחרים שנותנים הרגשה הפוכה, אבל אני רואה את ההבנה ההולכת ומתפשטת של המסרים שלנו בקרב הציבור הכללי ואף בקרב הנוער. זה מעודד ונותן הרבה כוח לראות את זה, וגם מגדיל את תחושת האחריות שלי בנושא”.

איזה מסר היית מעוניינת להעביר לקוראים?

“ככל שהציבור יבין שבכוחו ובאחריותו להכיר, לזכור ולהזכיר את הנושא, כמחויבות של כולנו ולא רק של המשפחות, כך נתקרב ליעד של השבת הבנים”, היא מסכמת.

קרדיט: תמר סולומון