האצ”ל (ארגון צבאי לאומי) היה מחתרת אשר פעלה לפני קום המדינה נגד הבריטים. הם רצו שהבריטים יפסיקו את שלטונם בארץ ישראל ויאפשרו הקמת מדינה יהודית בשני עברי הירדן, כפי שהובטח בהצהרת בלפור. חברי האצ”ל הדביקו כרוזים, פגעו במשרדי השלטון ואף תלו שני קצינים בריטים. סבא רבה שלי התגייס לאצ”ל כשהיה בן 15 וחצי בלבד. ראיינתי אותו ל”אותיות וילדים” ושמעתי דברים מרתקים. כיאה למחתרת שפעלה בחשאיות רבה, גם הפעם ביקש סבי לשמור על חיסיון ולהתראיין בעילום שם.
סבא, מה הביא אותך להתגייס לאצ”ל בגיל כל כך מוקדם?
“לאחר שהבריטים אסרו על תנועת הנוער ‘ברית החשמונאים’, שבה הייתי חבר, להתקיים, חבר הציע לי להצטרף איתו לתנועת הנוער בית”ר. הבוגרים של בית”ר הצטרפו ברובם ישר לאצ”ל, וכך לאחר זמן מה הצטרפתי גם אני לאצ”ל. סיבה נוספת היא שכמובן רציתי להגן על הארץ ושהיא תהיה ארץ של יהודים
איך נראתה ההשבעה שלכם?
“לאצ”ל היו כמה דירות שבהן הם התאמנו על נשק, תכננו פעולות, אחסנו דברים והשתמשו לכל צורכי הארגון. לצורך ההשבעה המפקד הודיע לי על שעה ומקום, ובזמן המיועד הגעתי לבד. כשהמפקד הגיע נכנסנו לאחד הבתים, וראיתי שבאמצע החדר יש וילון שחור. מצידו האחד הייתי אני, ובצד השני – קצין הגיוס של האצ”ל. הוא שאל אותי אם אני יודע למה אני נמצא פה. עניתי לו שאני רוצה להצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי ואני כאן כי פה אמורים לקבל אותי לאצ”ל ולהשביע אותי. “יופי, אז אתה יודע למה אתה כאן. האם אתה נשבע לקיים את כל ההוראות והפקודות שהמפקדים נותנים לך בלי לערער עליהן?” שאל. “אני נשבע!” אמרתי. בזה תם טקס ההשבעה והלכתי לדרכי”.
מה עשיתם בשגרה הרגילה, כשלא היו פעולות מיוחדות?
“בגלל שהייתי צעיר”, הוא פותח, “עד קום המדינה הדבקתי כרוזים. בכל פעם היינו יוצאים שלושה נערים להדבקת הכרוזים: אחד היה מורח את הדבק, אחר היה מצמיד את הכרוזים, והשלישי היה מפטרל מסביב כדי לבדוק אם יש בריטים בסביבה. אם הוא היה רואה בריטי הוא היה שורק את השיר שהוסכם עליו מראש, ואנו היינו מסתלקים במהירות. בנוסף היה לי עוד תפקיד: פעם בשבוע מפקדי היה נותן לי מעטפה סגורה ובה חומר של האצ”ל, והייתי אמור למסור אותה למערכת העיתון היומי כדי שיפרסמו את החומר בתוך העיתון”.
קרה לכם פעם שנתקלתם בבריטים?
“פעם אחת כשיצאנו להדביק כרוזים פגשנו שוטרים בריטים. באותו זמן אני וחברי הדבקנו את הכרוז וחבר אחר שמר. כעבור זמן קצר שמעתי נקישות של נעליים מסומרות וכשהרמתי את ראשי ראיתי מרחוק שני שוטרים בריטים. סימנתי לחברי ומייד התפזרנו לכיוונים שונים. רצתי והתחבאתי בחצר בית בתוך אחת הסמטאות. חיכיתי שם וכעבור רגע ראיתי שהשוטרים מחפשים אותי. הבנתי שהם רצו אחריי וראו אותי רץ לסמטה הזו. הם חיפשו אותי במשך רבע שעה ואז התייאשו והלכו. חיכיתי במחבוא עוד עשרים דקות ואז יצאתי. עד היום אני לא יודע למה השומר לא הזהיר אותנו מפני הבריטים”.
סבא, יש פעולה שאתה זוכר במיוחד?
“בטח, הפעולה בכיבוש כפר מלחה היא פעולה שאני זוכר היטב”, סבא צולל אל הזיכרונות. “היינו צריכים לכבוש את כפר מלחה. זה היה כפר בשליטת הערבים, ומשם הם ירו על השכונות היהודיות. הגדוד שלי היה כוח התגבור. בהתחלה כיתות הלוחמים נכנסו לכפר והיו חילופי אש עם הערבים. ההגנה, שהייתה אמורה לירות פגזי מרגמה על הערבים, לא קיימה את ההסכם. לאחר מכן הערבים ברחו, הגדוד שלנו נכנס לכפר וכבשנו אותו. נשארנו בכפר במקום חשוף ללא מחסה עד שייתנו לנו הוראות”.
נשמע מוצלח.
“בינתיים כן, אבל אחר כך הכול התחיל להסתבך. כעבור זמן מה הערבים חזרו והתקיפו התקפת נגד. מפקד המחלקה שלי הורה לי לרוץ אל המפקדה שבמרכז הכפר ולהודיע להם שהערבים פותחים באש. לשאלתי למה אי אפשר להתקשר אליהם בטלפון הצבאי, הוא ענה לי שקו הטלפון הופגז ונותק. רצתי תוך סכנת חיים כשמעליי שורקים כדורים. בניסי ניסים הגעתי אל המפקדה בשלום ללא כל פגע. הודעתי להם את דבר מפקדי, ויצאתי עם כוח תגבור אל מקום העמדה שלי. כשהגעתי גיליתי דבר מאוד מאוד כואב. שבעה־עשר אנשים מהמחלקה שלי מתו בהתקפה”.
וואו, ממש עצוב!
“מאוד”.
סבא, אני יודעת שבאותה תקופה הערבים ירו על המכוניות הנוסעות מירושלים לתל אביב ולהפך. יצא לך פעם להיות באחת משיירות הרכבים האלה?
“כן. פעם אחת קיבלתי הוראה להעביר חומר מהמפקדה בירושלים למפקדה בתל אביב. קיבלתי פתק לשיירה ואת החומר המדובר. נדרשתי לפגוש חבר אצ”ל בתל אביב בשעה שש וחצי, ואם לא אספיק, ישנה אפשרות לפגוש אותו גם בשמונה וחצי. ביום המיועד עליתי על אחד המשוריינים בשיירה והתחלנו בנסיעה. הכול היה בסדר עד שהגענו לקסטל. כשהגענו לשם נפתחה אש על השיירה שלנו. כמובן שהיו לנו בשיירה אנשי הגנה עם נשק, והם השיבו אש, אבל לערבים עדיין היה יתרון גדול: הם היו במרומי הר הקסטל, ואנחנו למטה על הכביש. כשנפסקו היריות המשכנו בכביש בורמה והגענו לעיר רחובות, שם גילינו שאחד המשוריינים נפגע בקרב ואי אפשר להמשיך. התיקון ארך זמן רב ולבסוף הגענו לתל אביב אחרי השעה שמונה וחצי. הבנתי שאין לי סיכוי למצוא את איש האצ”ל. לא הייתה לי שום אפשרות לתקשר עם המפקדה ולשאול אותם מה לעשות. חשבתי ולאחר התלבטויות החלטתי לחפש את מנחם ידיד, שהיה ראש מועדון בית”ר בירושלים ועכשיו התגורר בתל אביב. הלכתי למועדון בית”ר בתל אביב ושם, ב־12 בלילה, מצאתי איש שלקח אותי לביתו של מנחם ידיד. ידיד קיבל ממני את החומר כדי למסור אותו למפקדה, והורה לי להגיע למחרת בתשע בבוקר למקום שנקבע לי אמש. כשהגעתי, חבר האצ”ל שחיכה שם מסר לי חומר חדש להעביר למפקדה בירושלים, ואת הפתק לנסיעה בשיירה”.
תודה לאל, ובניגוד להרבה מחבריו, סבי זכה לצאת מכל הקרבות שלם וללא פגע. אני חושבת שאנחנו יכולים ללמוד מהנערים של אז. אנחנו צריכים ללמוד מהם על גבורה, על אומץ, על אמונה ובעיקר על מסירות, ולהודות להם על שעזרו בהקמת המדינה שבה אנחנו חיים היום עם צה”ל שמגן עלינו. בואו נלמד מהם כולנו וננסה לשמור קצת יותר על הארץ שלנו.
