הינה ימים באים

אם עברתם ברובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים, ודאי שמתם לב למנורת הזהב המפוארת שעומדת לעיני כול. הסיפור של האומן שיצר אותה, חיים אודם, התחיל עוד בארץ הולדתו, גיאורגיה. “ראיתי מטבע עם ציור של המנורה והיא קסמה לי. היה בצורה שלה משהו מסתורי ויפה”, מספר חיים ל”אותיות וילדים” את סיפורו המרגש. “ציירתי את המנורה על דף משבצות ותחתיה העתקתי את המילה ‘ישראל’, כי אז עוד לא ידעתי עברית. אימא שלי סרגה לי באהבה רבה סוודר עם הציור והכיתוב. כשעליתי לארץ כבר הפסקתי ללבוש אותו, כי חשבו שאני אוהד בית”ר… אבל הוא שמור אצלי עד היום”.

חוץ ממנורת הזהב יצר ועיצב חיים כלי מקדש רבים נוספים, כמו כיור הנחושת, הציץ ובזיכי הלבונה, והוא מקווה שהכלים ישמשו בבית המקדש השלישי שייבנה במהרה.

כבר כשהיית ילד קיווית שייבנה בית המקדש?

“השלטונות הסובייטיים ששלטו בברית המועצות גרמו לכך שכל הדתות הושתקו, והייתה גם אנטישמיות כמובן, לכן כל עניין יהודי היה מוסתר במחתרת. אני שמעתי לראשונה על מדינת ישראל רק בגיל 14, מידיעה בעיתון קומוניסטי על תפיסת אייכמן. רק כך בכלל נודע לי שקיימת מדינה ליהודים”, מתאר חיים כיצד השתיק הקומוניזם כל געגועים לרגשות יהודיים. “באותם ימים עניינו אותי יותר ‘הביטלס’ ורוקנרול”, הוא מוסיף בחיוך.

איך נער בן 14 שלא מכיר את מדינת ישראל מגיע לפסל את כלי המקדש?

“למדתי בגיאורגיה שבע שנים באקדמיה לאומנות, התמחיתי במקצועות שונים ולבסוף סיימתי בעיצוב פְּנים. עליתי לארץ בגיל 25, בסוף מלחמת יום הכיפורים, ועסקתי באומנות. בשנת תש”ן התחלתי לעצב תשמישי קדושה בכסף. באותו זמן שמע עליי הרב ישראל אריאל (ראש “מכון המקדש”. ע”ל) והתקשר אליי לשאול אם אני מוכן לבנות את מנורת המקדש. הוא הגיע אליי והעביר לי שיעורים כדי שאדע בדיוק מה אני אמור לעשות. בלי פסיקה של הרב אי אפשר לעשות שום דבר. אתה יכול אולי להכין 400 מנורות שונות ויפהפיות, אבל פה זה לא רק יופי, זה אמור להיות גם כשר”.

כיצד מתכוננים להכנה של כלים מיוחדים וקדושים כאלו?

“בכל השיעורים שהרב אריאל העביר, הוא לימד אותי את התוכנית המדויקת לתהליך ההכנה, שהגיעה לאחר מחקר מקיף על הכלים במכון המקדש. גם לגבי העיצובים האומנותיים התייעצתי איתו, אבל מכאן זה כבר כל אומן וכישרונו, ולפי הטכניקות שלמדתי באקדמיה, מאחר שעבדתי בעיצוב של תשמישי קדושה ותכשיטים, זו לא הייתה בעיה. פעם בשבוע טבלתי במעיין כדי לשמור על טהרה לפני העבודה”.

ידי זהב

“מכון המקדש” הוקם בשנת 1987 ופועל להחדרת המודעות וקיום מצוות בנייתו. מייסדו, הרב ישראל אריאל, שירת בחטיבת הצנחנים ששחררה את הר הבית במלחמת ששת הימים. “אפשר לומר שזו הנקודה שבה נדלק הניצוץ הראשון”, מספר הרב אריאל, “זכיתי בחסדי ה’ לשמור ליד כיפת הסלע, מקום קודש הקודשים. היו לי אז הרבה רגעים למחשבה והרהורים. הבנתי שאם הגענו עד כאן, צריך לעשות משהו כדי לחזור אל מה שהיה בעבר. כמו החשמונאים שחזרו לבית המקדש והדליקו נרות, כך גם אנחנו צריכים. עם השנים הוקם המכון, נוצרה המנורה, ואט אט כלים נוספים הוכנו, וכולם מרוכזים במכון המקדש”.

לפי המתואר במדרש, משה רבנו התקשה ביצירת המנורה כמקשה אחת. חיים מעיד כי נתקל בקשיים דומים. “בספר שמות מצוין שמשקלה הוא ‘כיכר זהב טהור’, אבל אם מחלקים את המשקל הזה בשטח של המנורה, יוצאת קליפת זהב של חצי מילימטר, אפילו פחות. חצי מילימטר של זהב טהור יותר חלש מנייר, ולא יכול לעמוד בעצמו. לכן היה לי ברור שמשהו אמור להיות בפנים. כבר ביום הראשון שבו נפגשתי עם הרב אריאל, אמרתי לו שאם אין שם שלד מתכת, אני לא לוקח את העבודה הזו. בלב כבד הוא הסכים איתי. המנורה שעומדת היום ברובע היהודי עשויה מפליז ומצופה בחמישים קילוגרם זהב. עבדתי עליה במשך שנה, זה היה הפרויקט הכי קשה שלי”. הרב אריאל מוסיף כי “הפירוש המקובל למילה ‘מקשה’ הוא שכל המנורה הייתה עשויה חתיכת זהב אחת, אך ישנם פירושים נוספים. המנורה היום עשויה חלקים־חלקים, אך לאחר מכן לקחו אותה לבית מלאכה מיוחד שציפה את כולה בזהב, ולכן זה יכול להיחשב למקשה אחת”.

חיים אודם ביצע את עבודתו של בצלאל בן אורי, שנבחר לפני 3,000 שנה להכין את כלי המקדש. לדבריו, ההשוואה לאנשים גדולים היא מעבר לדמיונו.

הכנת הכלים לבית המקדש היא אחריות כבדה. פחדת לקבל על עצמך משימה כזאת?

“לא היה פחד, הייתה רק השראה, שהתחילה בגיאורגיה עם המטבע וציור המנורה. אנשים שואלים אותי ‘איך זכית? אלפי אומנים ברחבי העולם חולמים לזכות בעבודה כזו’. אני חושב שזכיתי בגלל שזה ישב על הנשמה שלי, נשאתי קרוב ללב את המנורה שאימא שלי סרגה על סוודר, והיא קמה לתחייה שנים לאחר מכן”.

ראית בעבודה הזו שליחות?

“כן, ללא ספק. מרגש אותי מאוד שהרבה אנשים רואים את המנורה מדי יום ברובע היהודי בעיר העתיקה. זה כאילו הגעתי לפסגה. החלום הגדול הוא לראות את הכלים משמשים בבית המקדש. המוני האנשים שבאים לראות אותם הם הסימן וההוכחה של האנושות ש’הנה ימים באים… לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה””.

מתחברים מחדש

בתענית י’ בטבת אנו צמים לזכר חורבן הבית, שהעבודה בו נפסקה לפני אלפי שנים. אז איך בכל זאת אפשר להבין מקרוב את עבודת המקדש ולהתחבר אליה?

“ילדים יכולים להתחבר אפילו יותר ממבוגרים”, מסביר הרב אריאל, “יש ילד מהנגב שלומד בכיתה ד’ ויוצר איתי קשר מדי שבוע. הוא לומד את ענייני המקדש, ומבקש ממני להסביר לו מה בדיוק לבש הכהן או איך נראתה לשכה במקדש. רק היום הוא שאל אותי על הכהן הגדול שעושה את כל העבודה ביום כיפור. הוא הקשה ושאל: אבל מה עם כל הכהנים האחרים? אין להם תפקיד? למרות שהוא בכיתה ד’, הוא יודע הרבה יותר מתלמידי חכמים בנושא המקדש. חז”ל ירדו לעומק העניין ולימדו אותנו שצריך ללמוד מראשית ימינו את ענייני המקדש והקורבנות, מפני שהילדים יהיו אלו שברגע שיתבגרו – יוציאו את הדברים מן הכוח אל הפועל”.

מה מקומה של אהבת חינם בבניין בית המקדש?

“זו טעות נפוצה. אהבת חינם צריך בלי קשר לשום דבר, עם בית מקדש או בלעדיו. נכון שחז”ל אומרים שבגלל שנאת חינם חרב הבית, אבל לא רק. חז”ל מונים עוד הרבה סיבות, כך שזה לא הדבר היחיד שמעכב את בניין הבית. אהבת חינם היא כמו כל מצווה. אנחנו לא אומרים ‘רק כשתהיה אהבת חינם נאכל מצות או נבנה סוכה’, אין דבר כזה. מצוות מקיימים בגלל שכך קיבלנו בהר סיני. כמובן, טוב שהדברים ייעשו מתוך אהבת חינם, אבל זה לא תנאי, להפך – ברגע שנבנה את המקדש תבוא האהבה, כי המקדש מאַחֵד. לפי הכתוב, הכהנים היו אומרים זה לזה בחילופי המשמרות ‘מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות’. אנחנו מקווים מאוד להשלים את המלאכה ולראות בעינינו בבניין בית המקדש”.