הבית הוא אחד היסודות הבסיסים ביותר של הקיום, ומשמש למקלט, להגנה ולביטחון. בבעלי חיים רבים טבעה החוכמה האלוקית יכולות מרשימות ליצירת מבנים, לעיתים פשוטים ולעיתים מורכבים ומרשימים. בניגוד אלינו, הם יודעים לבנות מבלי ללכת לבית הספר, לפתור תרגילים מסובכים או להתעסק בשרטוטים, תוכניות ואישורי בנייה. רוצים לראות הוכחות? קדימה!
סוכיים : קן לציפור ביערות הגשם
נפתח בסוּכִּיִים. נחשו למה? לא נראה לי שצריך לומר. הסוכיים הם ציפורי שיר קטנות, מיערות הגשם שבאוסטרליה ובגינאה החדשה. בעונת החיזור בונים הזכרים סוכות כדי למשוך את הנקבות. הסוכות בנויות מעשבים, ענפים, זרדים ומקלות, ככתוב בהלכות סוכה: “סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורימונים, ופרכילי ענבים, יינות, שמנים, וסלתות, ועטרות שבלים”. באופן נוגע ללב מקשט הסוכי את הסוכה ומפארה בכל הבא ליד. ישנם מינים ששמים דגש על הצבע הכחול, ויש שמקשטים בפרחים צבעוניים, נוצות, עלים, גרגירים, חפצים נוצצים כמו פקקי בקבוקים ואטבים, נשלי נחשים, קונכיות, וגם חרקים מתים. אין מה לומר, המילה אחרונה בעולם העיצוב.
חשבתם שסוכת קומתיים יש רק במשנה וב”נאות קדומים”? גם הסוכיים מצטיינים בבניית “סוכת מבנה” – סוכה שמעליה קומה נוספת, כאשר נחה עליהם הרוח.
ואחרי כל זה, מה? השוויצר הנ”ל אינו מקנן בה ואינו משתמש בה לשום צורך! כל מטרתו להפגין את יכולותיו כדי למשוך את לב הסוּכִּיוֹת.
סרטן הנזיר: משפר הדיור הנצחי
הסרטן הזה, שמתהלך כל חייו כשהוא נושא קונכייה על גבו, דווקא נולד בלעדיה. כדי שלא יתבשל בשמש, עליו למצוא לו בית משלו, כמו כל מי שעוזב את בית הוריו. לפעמים מזדמנת לו קונכייה ריקה והוא מתביית עליה, ממש כמו ב”בית של יעל”. לעיתים הוא עלול לפגוע במשתכן אחר ולשדוד ממנו את קונכייתו. חשבתם שיסתפק בקונכייה אחת לכל חייו? לא ולא! בכל פעם שנעשה לו צר המקום או שצדה עינו קונכייה טובה יותר – הסרטן עוזב את מגוריו הנוכחיים ועובר לחיים טובים יותר בקונכייה חדשה.
קיימים סוגים של סרטן הנזיר המגיבים למחסור בקונכיות הולמות בכך שהם מסתדרים בשורה לפי הגודל, יוצאים ומחליפים קונכיות: כל סרטן בתורו מדדה מביתו בהליכתו הסרטנית ונכנס למעונו החדש שזה מקרוב התפנה.
האורגים: לרשת את הדירה של הסבתא רבתה
קיימים מינים שונים במשפחת הציפורים האורגות, ובהן אורג המסכה האפריקני, האורג השַׁתְפָן ועוד. ייחודם בהשקעה עצומה בקן המרשים שלהן. הקינים נארגים שתי וערב, ומשתלשלים מטה מהענפים. הזכר הוא הבנאי, והגברת מגיעה אחר כבוד לבחון את הקן. אם נאה הדירה בעיניה, תשב בחפץ לב. אם לא נאה ולא יאה – תלך לחפש קן של זכר אחר, והבנאי העגום שלא זכה בבחירת ליבו יהרוס את הקן, יבנה חדש ויזמין עלמה אחרת שתבחן אותו ותתרשם מביצועי הבנייה שלו.
האורג השתפן, אשר גודלו כשל דרור, בונה עם חבריו קיני ענק בצמרות עצים. בקינים דרים זה לצד זה עד 400 אורגים. הקינים בנויים מקש ומעשב, כדי שטורפים לא יוכלו לחדור לקן ולחטוף את הביצים. כולם שותפים בבניית הקן, והוא יכול להגיע לגובה של שלושה מטרים ולרוחב של שישה מטרים, עם יותר ממאה נקודות קינון פרטיות לזוגות הצעירים.
מקלות גדולים משמשים ליצירת הגג ושלד הקן, בעוד עשבים יבשים ורכים יוצרים את התאים הפרטיים שבתוכו. התאים הפנימיים שומרים על חום היום ומשמשים ללינה, ואילו החדרים החיצוניים קרירים יותר ומשמשים לצל בשעות היום. הקינים המושקעים הללו מצוידים במערכת אבטחה: קש חד ודוקר מגן על מנהרות הכניסה מפני טורפים – אאוץ’!
חלק מהקינים נעשים כה כבדים, עד שהם הופכים על פניו את העץ שאליו הם מחוברים. אבל אם התרחיש האפוקליפטי הזה לא מתרחש, הם עשויים לעבור בירושה מדור לדור של ציפורים מאותה הלהקה. האורגים זוכים בשתי מדליות: הקן הגדול ביותר וגם הוותיק ביותר – בן מאה שנים ויותר.
טרמיטים: הבנאים הקטנים
כל אחד וכוח־העל שלו. אמרתם בנאים קטנטנים שחושבים בגדול – אמרתם טרמיטים! קחו למשל את טרמיט הקתדרלה. הוא בונה קינים מבוץ, מעץ לעוס, מרוק ומהפרשות אחרות, ויוצר סוּפּר־גלוּ: המבנים עמידים ויציבים ביותר, כמעט בלתי חדירים לאויב, ומתנשאים לגובה של מטר וחצי. כל תל שכזה הוא עיר גדולה, ותחתיו מתקיימת מושבה שמתפרשת על פני שטח עצום. בתוך התל, הפלא ופלא, עוסקים הטרמיטים בגננות: הם מטפחים גני פטריות תת־קרקעיים שהם מזינים בחומר צמחי, ומשתמשים בהם כדי להאכיל את המושבה הגדולה.
קיני טרמיטים מחזיקים מעמד מאות שנים. בדרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצא קן בן 2,200 שנים!
כל טרמיט הוא זעיר, אבל כוחם באחדותם. מיליון טרמיטים ויותר יכולים להזיז יותר מ־500 ק”ג אדמה ואלפי ליטרים של מים במשך שנה, כדי לבנות תלוליות גבוהות שיכולות להגיע לגובה של יותר מחמישה מטרים. אם תשוו את גודל התילים ביחס לגוף הטרמיטים בהשוואה לבניין מעשה אדם, תראו שתל טרמיטים גבוה באופן יחסי פי ארבעה מהבניין הגבוה ביותר בעולם, בורג’ ח’ליפה שבדובאי. מרשים! רק מלחשוב על זה נהייתה לי סחרחורת 😊.
תנר אדמוני: אינקובטור לגוזלים
התַנָּר האדמוני, הציפור הלאומית של אורוגוואי וארגנטינה, בונה קן עגלגל ועמיד מאוד מבוץ ומחמר כדי להתגונן מפני טורפים ומפגעי מזג האוויר. חומרי הקן מסייעים בוויסות הטמפרטורה לדגירת הביצים. בעוד ההורים מחפשים אחר מזון, הקן משמש כאינקובטור לגוזלים!
גם לאחר שהקן ננטש הוא נשאר שמיש במשך שנים רבות, וציפורים אחרות מתיישבות בו. לעיתים ניתן למצוא קינים של התנר על עמודי טלפון או מבנים אחרים מעשה ידי אדם.
בונה: כשמו כן הוא
הגענו אל הבונה החרוץ והמסור, איך אפשר שלא? הבונה חוטב עצים, אוסף ענפים ובולים (של עץ, כמובן… מה חשבתם?) לבניית סכרים ויצירת מקווי מים. מטרת הסכר היא לשמור על גובה המים, כך שהכניסה לקן לעולם תהיה מתחת לפני המים, ולא תתאפשר גישה לטורפים יבשתיים. לבונה שיניים בריאות וחזקות שכל אימא הייתה מתגאה בהן, ובעזרתן הוא חותך את הענפים לגודל הרצוי לו. על הסכרים מצויות בקתות שבהן גרות משפחות הבונים. לבונים אין רגע דל, כל חייהם הם משפרים, משפצים ומשביחים את הנכס: “הגיע הזמן להחליף את המטבח, לא נראה לך בוני?”
צרעות:עיסת נייר בקן צרעות
הרי לכם עובדה מרעישה: אפילו הסינים לא המציאו את הנייר! אם כך, מי המציא אותו, אתם תוהים? הצרעות! לא כל הצרעות בונות להן קן, אבל אלו המסווגות כצרעות חברתיות בונות קינים מרשימים. הן לועסות כפיסי עץ וסיבים, צמחים, שרף וחומרים אחרים לעיסת נייר. את העיסה הזו הן יורקות באזור שבו בחרו לקנן, והיא מתקשה והופכת לבית עמיד במים. תאי הקן הם בצורת משושים, וכשהמושבה מתרחבת, גם הקן גדל: עד 200 תאים בקן ותיק. בחורף מתפרק הקן, ובאביב הוא נבנה מחדש.
זנופורה: חלזונות נשיאה
חלזונות נשיאה חיים בעומק הים. בניסיון להיטמע הם מנסים להתמזג עם קרקעית האוקיינוס, על ידי נשיאת חתיכות סלעים, קונכיות, צדפים, אלמוגים ושברי זכוכית־ים לקונכיות שלהם ו”הדבקתם” בעזרת חומר מיוחד המופרש מגופם. גם בחיבור יצורים ימיים וחלזונות אחרים הם לא בוחלים. התוצאה היא מיצג אומנותי מהלך! הסוואה כבר אמרנו, אבל במטען החורג הגנה כפולה: הם הופכים לכלי־משחית לא צפוי, חד וקוצני, וכך גם נוסף נפח שיוצר הגנה לגופם, והטורף המזדמן אינו יודע כיצד לאכול אותם – תרתי משמע
