היה הייתה פעם, לפני מאתיים שנה, שכונה של יהודים בירושלים. לא, זה לא עוד סיפור של “היה הייתה פעם” עם נסיכה ומכשפה ואירועים שמעולם לא התרחשו. בשכונה הזו חיו משפחות אמיתיות חיים אמיתיים. תנאי החיים שלהם היו שונים מאוד משלנו, הלבוש היה שונה, ואפילו משחקי הילדים היו שונים. ובכל זאת… אלו היו החיים שלהם.
מוזיאון חצר היישוב הישן מבקש לקחת אותנו למסע בזמן אל אותם חיים של אנשי ירושלים העתיקה. במוזיאון מוצגים ריהוט, ביגוד וחדרים שמשקפים את אופי “החצר היהודית” בתקופה העותמנית ועד למלחמת העצמאות, כשבכל חפץ וחפץ מתחבא סיפור נפלא. “התחושה בהגעה למוזיאון היא של חזרה לעבר: לצניעות, לתום ולהסתפקות במועט. את נכנסת, ומקבלת תחושה שהזמן קפא מלכת. כל החפצים, הרהיטים, הקמעות הישנים… הכול נשאר בדיוק אותו הדבר”, אומרת אורה פיקל־צברי, אוצרת המוזיאון.
חיים של אחרים
היכן נמצא המוזיאון ומה מוצג בו?
“המוזיאון נמצא ברחוב ‘אור החיים’ ברובע היהודי, בתוך בית וחצר עתיקים בני חמש מאות שנה. בעבר בנו בתים באופן שונה ממה שאנחנו מכירים. לא הייתה חצר פרטית לכל משפחה, אלא חצר משותפת שמסביבה חדרים חדרים. בכל חדר גרה משפחה אחרת. בחצר המשותפת היו הנשים מבשלות ומכבסות, והילדים היו מתרוצצים ביניהן ומשחקים זה עם זה”.
מה היו התנאים שבהם חיו היהודים בתקופה הזו?
“היהודים בירושלים העתיקה חיו בתנאי חיים שהיום היינו מכנים אותם ‘בלתי נסבלים’. הם חיו ללא מים זורמים והתקלחו רק פעם בשבוע, לכבוד שבת (יש כמה מקוראינו שהיו שמחים להטבה הזו…), לא היה להם חשמל וגם לא ציוד רפואי כמו אנטיביוטיקה או חיסונים. תא השירותים היה בעצם בור שחפרו בחצר והיה משותף לכל המשפחות. כאשר הבור היה מתמלא – היו מעמיסים את התכולה ה’ריחנית’ על חמור, ומשליכים אותה מחוץ לחומות.
“הבתים היו למעשה דירת חדר, ובחדר היחיד הזה הם אכלו, ישנו וקיבלו אורחים. כל בני המשפחה היו ישנים על גבי מזרנים שנפרסו על הרצפה לעת ערב, ובבוקר היו עורמים אותם בצד. הצפיפות גרמה למחלות מידבקות, והרבה אנשים נפטרו ממגפות”.
אם זה לא נשמע לכם מספיק קשה, דעו שליהודים באותה תקופה הייתה צרה נוספת. בעת ההיא הייתה תקנה של השלטון העותמני שקבעה שאדם ששָכר דירה מהווקף המוסלמי במשך יותר משנה – נחשב דייר מוגן, הייתה לו “חזקה” בדירה ולא היה ניתן להוציאו. לתקנה זו קראו “מוחרם”, על שם החודש הראשון בשנה המוסלמית. מובן שבעלי הדירות לא היו מעוניינים שהדיירים שלהם יהפכו לדיירים מוגנים, ולכן פעם בשנה דרשו מהם לעזוב את הנכס. רוב היהודים לא החזיקו דירות בבעלותם אלא שכרו דירות, ולכן היו צריכים לעבור בכל אחד־עשר חודשים.
ילדים של פעם
אני מנסה לדמיין את חיי היהודים באותה תקופה. בלי מים, חשמל, היגיינה בסיסית. בלי קניון, רכב, חדר עם מעט פרטיות. בעיקר מעניין אותי איך חיו הילדים באותה תקופה, ועד כמה היו החיים שלהם שונים מחיינו אנו.
אורה מספרת לי שילד עד גיל 10 למד בבית הספר קריאה, כתיבה, ארבעת יסודות החשבון (כפל, חילוק, חיבור וחיסור) וכמובן – תורה. ילד שהצטיין בלמידה המשיך לאחר מכן ללימודי רבנות, שחיטה, כתיבת סת”ם ושאר מקצועות הקודש. ומה עם הילדים ה”שובבים”, שפחות הסתדרו בבית הספר? הילדים הללו, מספרת אורה, נשלחו להיות שוליה (עוזר) של בעל מלאכה, וכך למדו עבודה שממנה יתפרנסו בעתיד: סנדלרות, חייטות, צחצוח נעליים, ניפוץ כותנה (הפרדת הכותנה לסיבים דקים וסידורם לסרט אחד) ועוד.
כמו שרובכם ודאי יודעים, ההבדל בסגנון החיים בין גברים לנשים בעבר היה גדול. אמרנו שהילדים הלכו לבית הספר, אך הכוונה היא רק לבנים. הבנות לא הלכו לבית הספר אלא נשארו בבית ולמדו מאימן כיצד להיות בלעבוסטע (עקרת בית) טובה.
“האימהות היו מלמדות את בנותיהן איך לנקות, לתפור, להטליא בגדים קרועים, לבשל, להפריש חלה ולהכשיר את הבשר”, מספרת לי אורה. “הילדות היו עוזרות גם בשאיבת המים ובשמירה על אחיהן הקטנים”.
ומה עם כל הבנות המוכשרות והחכמות שהיו יכולות לעשות חיל בלמידה? הן חיו בתקופה שלא אפשרה להן לפתח את הפוטנציאל שלהן. עצוב? אי אפשר לדעת, אולי הן היו מאושרות. בכל מקרה, אנחנו צריכות להודות על כך שבתקופה שלנו אנחנו יכולות ללמוד הכול!
ליהודי העיר העתיקה לא היה הרבה כסף. יהודי חו”ל העשירים תרמו כסף ליהודי ארץ ישראל בכלל, וליהודי ירושלים בפרט, ובכל זאת: הם חיו בעוני ובצמצום. אבל ילדים הם ילדים בכל מקום ובכל תקופה, והם רוצים לשחק וליהנות. אז אומנם לא היה להם כסף כדי לקנות משחקים, אבל היה להם הרבה מאוד דמיון.
“בחצר שיחקו הילדים בכל מיני משחקים שלא עולים כסף וניתן להכין לבד. למשל ‘אלמבוליק’ (או ‘דודס’): הם לקחו גרב מגולגל וקרש, והיו צריכים לחבוט בגרב הכי רחוק בעזרת הקרש. מי שזרק הכי רחוק ניצח. היה גם משחק בג’וג’ואים, תחרות קפיצה בשקים, משיכת חבל, קלאס, קפיצה בחבל, שבע אבנים ועוד משחקים כאלו – שלא דורשים ציוד מיוחד, אך מהנים ביותר”.
חפצים שזוכרים
ספרי על תערוכה שזכורה לך.
“התערוכה הגדולה הראשונה שאצרתי הייתה ‘טיפת חלב’. לפני כ־90 שנה שיעור התמותה בקרב תינוקות ויולדות בירושלים היה גבוה מאוד, בגלל תנאי ההיגיינה הקשים ששררו בעיר. ארגון ‘הדסה’ הקימו את תחנות טיפת חלב בירושלים, והראשונה שבהן הייתה ברובע היהודי. האחיות טיפלו בתינוקות ובנשים ללא הבדל דת וגזע, והן שכנעו את האימהות להגיע לתחנה על ידי אספקת חלב מפוסטר וחיתולים לתינוקות חינם. בתערוכה הצגנו תמונות מאוסף המוזיאון ואוסף ארכיון ‘הדסה’, סרטון על טיפת חלב משנת 1929 ובגדי תינוקות מאותה תקופה”.
תערוכה נוספת שהוצגה במוזיאון נקראה “בסימן טוב”. “חתונה היא אירוע חשוב בחיים של כל אדם. באמצע המאה ה־19 ילדים היו מתחתנים בגיל 12 ו־13, וחיים יחד כל חייהם! לחתונה המוקדמת היו מספר סיבות – אחת מהן היא המחסור בכסף: כאשר זוג התחתן המשפחה קיבלה יותר מכספי החלוקה. השבוע שמרגע הגיעם של הנער והנערה לחתונה ועד סיום שבעת ימי המשתה מתואר בזיכרונותיהם של אנשי היישוב הישן הירושלמי. בתערוכה מוצגים כתובות והזמנות, בגדי חתונה, צילומי זוגות צעירים ועוד”.
מהביקור במוזיאון למדתי שלפני שנים רבות – ואולי… אולי זה לא היה כל כך מזמן – החיים בירושלים היו שונים בתכלית מהחיים שלנו היום, עד שלפעמים קשה להאמין לזה. מוזיאון חצר היישוב הישן משַמֵר בשבילנו את התקופה הזו כדי שלא נשכח מה היה כאן לפנינו.
