הקורונה גרמה לרבים מאיתנו לשנות דברים בחיים. אשת התקשורת סיון רהב מאיר חזרה בעקבותיה באופן פתאומי משליחות בארצות הברית לישראל, ובמקום הרצאות על במות – פתחה סדנת בת־מצווה בזום, לגילאי 11–14. אחרי שתי סדנאות בקיץ, הסדנה הקרובה תיפתח מייד אחרי החגים.
הסדנה השבועית תעסוק בשאלות כמו: מה משמעות הגיל המיוחד הזה, ואיך אפשר להתחבר אליו באופן אישי? איך לדבר בציבור ולהכין נאום לבת־מצווה? איך לראיין בני משפחה לסרטון בת־מצווה?
בסדנה הבנות משתתפות בשיחה ובלימוד, מקבלות משימות כתיבה וצילום, צופות יחד בכתבות ובקטעי וידאו, והמפגש האחרון הוא מפגש להורים, עם סיון ועם חמותה, מנחת ההורים זיוה מאיר. לפרטים כתבו בגוגל: “סדנת בת־מצווה עם סיון רהב מאיר”.
מה השתנה פתאום?
מעיין הלל אזולאי בת 12 מבית אל שואלת: מה המשמעות והעיקר של גיל בת־מצווה?
הלל פוזן בת 11 מירושלים שואלת: מה משתנה לאחר שאני חוגגת בת־מצווה?
“מבחינה טכנית, מעיין והלל, אתן צודקות. קשה להבין מה קורה. זה רק עוד יום שמתחלף ביומן. לכאורה, שום דבר לא משתנה בעולם בין יום שני, שבו היית בת 11 ו־11 חודשים ו־29 ימים, לבין יום שלישי שבו את בת 12 בדיוק. אבל העולם לא מורכב רק ממה שאנחנו רואים בצורה פיזית. בעצם מתחת לפני השטח, עמוק בפנים, מתחולל בעולם ובך שינוי עצום ביום הזה. את הופכת מילדה – ליהודייה אחראית, מחויבת, מבוגרת. כל מצווה שלך חשובה, כל דבר שאת עושה הוא בעל משמעות גדולה יותר. אפשר להילחץ ולראות את זה כמשהו מפחיד, כעול או משימה כבדה, ואפשר לראות בזה מתנה נהדרת שזכינו בה”.
ותודה להורי שהביאוני עד הלום!
הודיה עזר בת 11 מפתח תקווה שואלת: אני חוגגת בקרוב בת־מצווה וצריכה להכין דרשה, ויש לי שני צדדים. מצד אחד יבואו לבת־מצווה הרבה אורחים מבוגרים, אז כדאי להכין דרשה מכובדת. אבל מצד שני יבואו גם החברות שלי, ואם אני אנאם כזאת דרשה, רוב הסיכויים שזה פחות יעניין אותן. איך עושים את זה נכון?
ערגה רוני טאוב בת 11.5 מתל אביב יפו שואלת: איך לכתוב דרשת בת־מצווה שגם תהיה משמעותית וגם לא תשעמם את האורחים?
יהל לוי בת 11 מעכו שואלת: אימי רוצה שאכתוב את דרשת הבת־מצווה שלי, ואני לא יודעת על מה לכתוב. תוכלי לכוון אותי בבקשה?
רחל תחיה בת 11 מטפחות שואלת: מה המשמעות של הדרשה? מה צריך שיהיה בה? ומה לכתוב בכלל?
“קודם כול, חוגגות יקרות, יש מכנה משותף אחד לכל מי שיגיע, החברות שלך וגם הסבים והסבתות: הם כולם שם כי הם אוהבים אותך וקשורים אלייך. הם מפרגנים לך. זה לא נאום שראש הממשלה צריך לנאום בכנסת מול האופוזיציה, ולכן לא צריך לחשוש כל כך. האורחים באו לשמוח איתך, וגם אם תתבלבלי וזה לא יהיה כל כך מוצלח – הם ישמחו בך.
אחרי שזוכרים את זה, בהחלט צריך להכין נאום קצר ומעניין. אני ממליצה להשקיע מאוד בפתיחה ובסיום. הפתיחה מושכת את תשומת הלב של כולם ויוצרת סקרנות, ואילו הסיום הוא המסר המהדהד שנשאר אחרי שסיימת לדבר. את יכולה להתחבר לפרשה, לחגים, לסיפור מסוים שקרה לך, להכנה שעשית לקראת הבת־מצווה, למסר שחשוב לך להעביר. בסדנת הבת־מצווה יצא לי לעבור על נאומים רבים שהבנות הכינו, וראינו שברגע שזה מגיע מהלב, שזה באמת את – זה מרתק. זה יכול להיות על טיולים שעשית בארץ, ויכול להיות דבר תורה שמדבר אלייך או אולי רעיון ששמעת מסבא או סבתא. בהצלחה”.
הלל סבג בת 11 מקריית שמואל שואלת: אשמח לשמוע ולדעת לאילו דברים חשובים אפשר להתכונן בשנה הזו, במיוחד מבחינה רוחנית.
“וואו, איזו שאלה מקסימה. משמח לראות שבתקופה האחרונה הופכת הבת־מצווה ל’שנת־מצווה’. ילדות מחפשות תוכן משמעותי שילווה את השנה הזו. קודם כול – להתחיל בבית פנימה. להבין מי את ומאיפה את מגיעה, מאיפה ההורים, סבא וסבתא והמשפחה עלו לכאן, ולחפור כמה שיותר אל תוך המסורת המשפחתית. ניגונים, מנהגים, מסורות, מורשת – את אחראית להעביר את כל זה לדור הבא. אפשר ללמוד תורה ולחשוב מה הכי נוגע בך – מסכת אבות, מסילת ישרים, תנ”ך ועוד ועוד. ללמוד לבד, עם חברה, עם ההורים – זו כבר באמת בחירה שלך. יש בנות שבוחרות במסלולים שונים של חסד והתנדבות, או טיולי מורשת, או תפילה במקומות קדושים. אני בכוונה מספרת לך פה על מניפה של אפשרויות, כדי שתבחרי בסוף מה שמתאים לך”.
למה דווקא 12?
רות מוריה הרטמן בת 12 מירושלים שואלת: מדוע חוגגים בת־מצווה דווקא בגיל 12? מה כל כך מיוחד בגיל הזה? ולמה לנו 12 ולבנים 13?
הודיה בראלי מכוכב השחר שואלת: למה בת־מצווה היא דווקא בגיל 12 ולא נגיד בגיל 14, כשמבינים ומכירים יותר את החיים?
יעל עמר בת 13 מאלעד שואלת: למה חוגגים בת־מצווה דווקא בגיל 12? ענו לי שזה בגלל שלבנות יש בינה יתרה. אבל אני עדיין לא מבינה – אני כבר עברתי בת־מצווה, ואני מרגישה שרק בגיל 13 מבינים יותר את המשמעות, וגם הילדה יותר בוגרת. בגיל 12 הילדה עדיין בגיל המעבר בין הילדות לבגרות. האם יש משהו מיוחד יותר בגיל 12, שבגללו הוא נבחר?
“קטונתי. התורה הקדושה קובעת שהבת מגיעה לתבונה ולבגרות לפני הבן, כמו שכותב הרמב”ם: ‘בת שתים־עשרה שנה ויום אחד… ובן שלוש־עשרה שנה ויום אחד… הרי הן כגדולים לכל המצוות’. בטח אם הבנים היו מגיעים למצוות בגיל 12 ואנחנו הבנות בגיל 13, היה כבר מי שמדבר על אפליה והדרה…
בכל אופן, אין מה להילחץ. זה לא שיש פה רק שני מצבים: לפני בת־מצווה ואחרי בת־מצווה. את לא מפסיקה להתבגר, בכל המובנים. ברור שבגיל 14 יהיה לך יום הולדת משמעותי, בעזרת ה’, ובגיל 17 תסתכלי אחורה בחיוך ותראי כמה צמחת. זה רק מסלול ההמראה”.
נעם ויצמן בת 11.5 מירושלים שואלת: איך אפשר לעשות לבת־מצווה גם משהו מיוחד וכיף ושלא יישכח וגם משהו משמעותי?
“קודם כול, דברים לא חייבים להיות נוצצים וגדולים כדי שלא ישכחו אותם. ואגב, אגלה לך סוד: יכול להיות שרוב האורחים בהחלט ישכחו את האירוע. יש להם ברוך ה’ הרבה שמחות ואירועים. כדאי לשבת עם עצמך, ואז עם אבא ואימא והמשפחה, ולחשוב מה מדבר אליכם. אתן לך כמה דוגמאות: יש היום במנהרות הכותל קורס למדריכים צעירים, שבסופו המדריך הצעיר מדריך את המשפחה שלו כקבוצה בתוך המנהרות. הבת שלנו עשתה את זה בבת־מצווה, וזה היה פשוט מרתק. אם את ילדה ביישנית, זו כמובן לא האפשרות הכי מומלצת. יש טיול משפחתי משמעותי, למקומות מיוחדים וקדושים, או למקומות מההיסטוריה של המשפחה (‘כאן סבא וסבתא התחתנו’), ואפשר לשלב את זה בהרבה כיף וחוויות בדרך. ואפשר לעשות חגיגה נחמדה לכיתה שלך, או לחברים של המשפחה. לא צריך ‘להמציא את הגלגל’, ויש הרבה אירועים שבהם מנסים לעשות משהו בלתי נשכח – ובסוף הוא בלתי נשכח כיוון שהוא יוצא קצת מפדח, ורואים שהתאמצו בו יותר מדי ובזבזו עליו יותר מדי כסף. העיקר הוא לא האירוע, שיימשך זמן קצר, אלא החיים שלך מגיל 12 והלאה”.
בת שבע וייס בת 12 וחצי מפתח תקווה שואלת: בתחילת השנה חגגתי בת־מצווה. כולם אמרו לי שאני חלק משרשרת הדורות ושאני הופכת לבוגרת ומקבלת עול מצוות, והייתי בטוחה שארגיש משהו מיוחד, אבל בתכלס לא הרגשתי משהו שונה או מיוחד. רציתי לדעת מה זה באמת אומר עליי ואיך זה צריך להשפיע עליי וללוות אותי בהמשך החיים, וגם למה דווקא גיל 12? מה מיוחד בגיל הזה?
“אני אישית התחלתי להבין את זה רק בגיל 15–16. זו הייתה הפעם הראשונה שבה משפחה דתית הזמינה אותי לשבת, וכשהתחלתי לשמור שבת – התחלתי להבין את כל המסרים האלה הרבה יותר. לא צריך להילחץ ולהתאמץ בכוח להרגיש משהו, את רק בת 12… לפעמים גם בגיל 30 אנחנו לא מרגישים מספיק מחוברים. זה מסע. שמעתי מהרב יוני לביא הגדרה מקסימה: בבת־מצווה אנחנו מנסות להפוך מ’חקיינית’ ל’בוחרת’. חקיינית היא ילדה, שלרוב עשתה מה שאומרים לה. הגננת או המורים או ההורים אמרו לך מה לעשות, ואת עשית. בירכת, התפללת, אמרת ‘תודה’ ו’בבקשה’, עשית שיעורים. מעכשיו – את בוחרת. זה משמעותי, זה שלך, את מחליטה לאן לנווט הלאה, לא כמו ילדה קטנה אלא כמו בוגרת שבוחרת”.
טוהר בוקובזה בת 12.5 מאשקלון שואלת: עכשיו, אחרי שעברתי גיל מצוות, איך אני ממשיכה לקחת אחריות שמתאימה לגיל ולהתחזק יותר מבחינה רוחנית?
“אנחנו פוגשים הרבה אנשים שיש להם מצווה או מנהג שלהם, שמלווה אותם הרבה שנים: קריאת פרק תהילים, לימוד מסוים, חסד, צדקה, שמירת הלשון, הקפדה מסוימת בשבת – משהו שמייחד אותם, שהוא הוא המצווה שלהם. אפשר לבחור דבר כזה ולהתמיד בו. יש תרי”ג מצוות, אבל אומרים שכל אחד צריך אחת מהן שהיא ה־מצווה שלו, משהו מיוחד. זו הזדמנות לנסות לחפש את מה שמיוחד לנו.
בנוסף, נדמה לי שההתמודדות המרכזית היום היא מול התרבות שבחוץ. כל מה שרץ על כל המסכים, הגדולים והקטנים. לכן תוכנת סינון כמו ‘רימון’ היא דבר כל כך חשוב בעיניי כיום. אז את בהחלט יכולה להחליט על ‘מלחמת עצמאות’ בתחום הזה, על עצמאות רוחנית מול כל מה שרץ ברשת, ועל ניסיון לשלוט ולהגביל את התחום הזה, כדי שהוא לא ישלוט עלייך”.
בתמצווש קורונה
הלל בוקובזה בת 11.5 מאשקלון שואלת: איך אפשר לחגוג בתקופה זו של הקורונה בת־מצווה יפה ומכובדת בצורה הטובה ביותר?
“קודם כול, צריך לתת מקום לכאב. יש בנות־מצווה רבות, כמו חתנים וכלות רבים ועוד ועוד אנשים – שהקורונה שינתה להם את התוכניות. זו לא בושה לכאוב ולבכות, צריך לאפשר לעצמנו את זה. ואחרי העצב, צריך לחשוב מה העיקר. הקורונה זמנית, והבת־מצווה שלך היא נצחית. אם אין אירוע גדול עם אולם ואורחים ותלבושות, צריך לחשוב מה כן אפשר לעשות, באופן יותר פשוט וצנוע וקטן. מסופר שבחתונה הראשונה בתורה, של אדם וחווה, לא היו אורחים, ולכן הקדוש ברוך הוא הגיע לשם לשמח אותם באופן אישי. זה נכון גם לאירועי הקורונה: יש פחות אנשים מבחינה פיזית, אבל אפשר ממש להרגיש יותר קדושה באוויר”.
שילת סרוסי בת 11 וחצי ממעלה לבונה שואלת: מה כדאי – מצגת או קליפ?
“אני מבינה שהיום זו ‘מצוות עשה’ לעשות משהו בווידאו. אני אישית מאוד אוהבת שיש מצגת של תמונות שמתחלפות ברקע, לאורך כל האירוע, מכל שנות החיים. אנשים אוהבים לזהות את עצמם, וזה מעלה זיכרונות יפים. מצד שני, יש המון יצירתיות וכישרון גם בקליפ. עצה טכנית: אם עושים קליפ – לדאוג שיהיו כתוביות, כי אף אחד לא שומע את מה שאומרים או שרים. וגם: לא לעשות סרט ארוך מדי. תשאירו אותנו עם טעם של עוד”.
הדר פרייליך בת 12 מבית אל שואלת: ביום הבת־מצווה שלי סבא שלי נפטר. רציתי לשאול, איך אוכל בכל זאת לשמוח ולזכור את הבת־מצווה שלי כמשהו חיובי ולא כיום עצוב?
“הדר יקרה, את כנראה תמיד תרגישי בקשר ליום הזה שילוב של עצב ושמחה. זה באמת לא קל ולא פשוט, אבל אולי יש בזה משהו סמלי. היום שבו הוא נפטר מהעולם, הוא היום שבו את ממשיכה את הדרך שלו, ומתחילה מסלול חיים שבו יהיה שמך וגאה בך. נסי לחשוב על זה לא כפרידה סופית, אלא כהמשכיות – יש לו נחת שם למעלה מהנכדה שלו שחוגגת בת־מצווה בארץ ישראל ומתחילה לקיים מצוות, מוקפת בחברות ובמשפחה. אני מאחלת לך שעוד תזכי לספר לנינים שלך על התאריך המיוחד הזה, שבו סבא נפטר ואת הגעת למצוות. מזל טוב”.
קרדיט: עדי אהרון
