חכמים אומרים שאין בעל הנס מכיר בניסו, ולפעמים רק אחרי הרבה הרבה זמן מגלים את הנס.
אז הנה לפניכם נס העין הנפוחה שלי:
זה קרה באחד מימי החול העליזים שלפני חג החנוכה הממשמש ובא עלינו. ככל ילד בכיתה ו'2, גם לי היו חורים בשיניים. וככל ילד בכל כיתה, לא רציתי לטפל בבעיה. אבל הבעיה לא הסכימה שלא אטפל בה, והזכירה לי בכאבים חדים שאני חייב ללכת לסגור את העניין, תרתי משמע.
אז קבענו תור לרופא השיניים בדיוק בערב נר שמיני של חנוכה, לילה שבו כל הנרות דולקים בחנוכייה כי זה הלילה האחרון. לילה שבו כל ילד וילדה אוכלים את כל הסופגניות שרק אפשר כי זה הלילה האחרון, לילה שבו גומרים את הבטריות של כל הסביבונים כי זה הלילה האחרון.
יצאתי לי בבוקר כילד בוגר ואמיץ אל רופא השיניים. שכנעתי את עצמי שיהיה כיף. ישבתי בתור במשך חצי שעה, שכנעתי את עצמי שאני לא משתעמם. ישבתי על מיטת רופא השיניים וקיבלתי את זריקת ההרדמה, שכנעתי את עצמי שזה לא כואב. הרופא חסר הסבלנות התחיל לקדוח ולא יכולתי לשכנע את עצמי שזה לא כואב וצעקתי איהההההה!!
הרופא חסר הסבלנות הזריק לי עוד זריקת הרדמה והמשיך לקדוח. איההההה!! !הרופא חסר הסבלנו… (אני כל הזמן דואג להסביר שהוא חסר סבלנות כי אם הייתה לו סבלנות לא הייתי מפסיד את נר שמיני של חנוכה…) הרופא הזריק לי עוד זריקת הרדמה והמשיך לקדוח. איהההה!!! הרופא חסר הסבלנות הזריק לי עוד זריקת הרדמה, זריקה מספר 4! והמשיך לקדוח. לא כאב לי בכלל. האמת שאפילו לא הרגשתי את הקידוח, מה שהיה חשוד. גם לרופא!
נפרדנו לשלום, אני, הרופא, וחצי הפנים הרדומות שלי. כל צד ימין של הפנים שלי היה רדום לחלוטין! עין ימין לא מצמצה ודמעות זלגו ממנה ללא שליטה. לחי ימין שלי הייתה נראית כמו סופגנייה של מישהי שלא היה לה מה לעשות עם קילו בצק והכינה ממנו סופגנייה ענקית. וכך נכנסתי הביתה… ההורים שלי שאלו אותי: "שלום, מי אתה? חבר של אבישי? באת לשחק איתו?" – "אבא! אימא! זה אני, אבישי!!" ופרצתי בבכי גם מעין שמאל!
שמונת הנרות נראו לי עם עין אחת רק כמו ארבעה נרות, את הסופגניות לא יכולתי לאכול, ואת הסביבונים יכולתי לסובב, אבל לא הצלחתי לראות את זה…
אבל מאז, לא זוכר שהיה לי עוד פעם חור בשן. עכשיו שאני חושב על זה, זה נס!
