ניקו זינק על המעקה, נעמד עליו ופרש את ידיו לצדדים כאילו הוא עומד לעוף לעבר קרן־אור, אבל היא הקדימה אותו, שלחה את ידיה בתנועה מהירה ותפסה את אחת הציפורים. רעש גדול החריש את האזור כשנהדפנו אחורה על ידי גלי אוויר שנשלחו אלינו, כמו אדוות של מערבולת אוויר. ניקו ירד מהמעקה, חזר לעמוד לידי והתבונן במחזה בפה פעור. מתוך אדוות האוויר שהמשיכו להדוף אותנו נשמעו צלילים מתכתיים, וכל הציפורים הכחולות עפו משם. קרן־אור נאבקה בציפור שבידיה. היא התגלגלה באוויר, נזרקה מצד לצד והסתובבה במרכז מערבולת האוויר.
“רק שהיא לא תיפול”, אמרה מאיה כשעיניה הכחולות מלאות בדמעות ופניה חיוורות מאוד.
הקרב של קרן־אור עם הציפור נמשך כשתי דקות. בינתיים אנשים בבניינים הסמוכים פתחו תריסים ויצאו למרפסות. הם הביטו במערבולת האוויר, שבתוכה לא ראו בבירור את קרן־אור, אלא כדור אור מתגלגל. הכדור המתערבל התעופף לעבר הגג, ובתוך שנייה קרן־אור נחתה על רגליה. גלי מערבולת האוויר נהדפו לאחור ונעלמו. קרן־אור רצה לפינה נסתרת בגג, ואנחנו אחריה.
עוד לא הספקתי לנשום לרווחה על כך שהכול נגמר בשלום, וכבר נוצרה לידנו מערבולת אוויר חדשה, שממנה הופיעו חמישה קוסמים נמוכים, בגובה שלנו, לבושים בגלימות כחולות ובמצנפות כחולות.
“בשם משמר אבני־הזמן”, אמר אחד מהם בקול נמוך, “אתם עצורים על לכידת אבן־זמן. נא למסור לי בחזרה את אבן־הזמן”.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, נוצרה לידנו מערבולת אוויר נוספת, ומייד התייצבו מולנו שלושה קוסמים גבוהים, לבושים בגלימות אפורות ולראשם מצנפות אפורות. החסון והגבוה שבהם, שעמד במרכז, היה בעל עיניים ירוקות וחודרות, פנים שזופות וגבות עבותות וכהות. הוא שלח את ידו לעבר הקוסמים הכחולים וגרם להם להשתתק על מקומם ולעמוד בלי יכולת לזוז. הוא פנה לקרן־אור.
“יפה, ילדונת. הצלחת לעשות מה שרבים לפנייך לא הצליחו. הייתה לי הרגשה שילדים יחשבו בצורה שונה ממבוגרים, ‘מחוץ לקופסה’, ויבינו היכן מוחבאות אבני־הזמן. מי היה מאמין שהם ישימו אותן בתוך רובוטים בצורת ציפורים! ואפילו לא עצרו אתכם קוסמים כחולים, ולא אבירי זמן. כל הכבוד! כעת סיימת את המשימה. תני לי את האבן, ואת וניקו תחזרו למחנה!”
“וההורים שלי?” אמרה קרן־אור, שעמדה מוכנה לקרב, לופתת את הציפור־הרובוט הכחולה בשתי ידיה. “וההורים של ניקו?”
האיש בעל העיניים הירוקות, שכעת הבנתי שהוא המפקד ארי־נמר בכבודו ובעצמו, גיחך. חשבתי שאולי אנחנו מבינים את השפה שלו כי גם הוא עונד תרגומנונים, המכשירים שבעזרתם השפה מתורגמת, כמו שהסבירה לנו קרן־אור.
“כן, אומץ לא חסר לך, ילדונת”, הוא אמר. “מסרי לי את האבן בזהירות, בלי שהיא תיפול, ואחרי שנחזור למחנה נראה”.
“לא”, היא התעקשה. “קודם תשחרר את ההורים שלי כמו שהבטחת. ותשחרר גם את ההורים של ניקו. אחר כך אתן לך את הציפור”.
“לחטוף ממנה את הציפור?” שאל הקוסם בעל הגלימה האפורה שעמד מימין למפקד.
המפקד ארי־נמר הניע את ראשו מצד לצד וסינן אליו בשקט, “זה חפץ עדין. האבן עלולה להישבר”. אחר כך פנה שוב אל קרן־אור.
“תני לי את אבן־הזמן, ילדונת, אחרת גם את תשותקי. לא נעים לעשות זאת לאחת משלנו, אבל אם לא תעבירי לי את הציפור, איאלץ לשתק אותך”. הוא צעד צעד נוסף לעברה, כשהוא מושיט קדימה את ידו הימנית, זו שבעזרתה שיתק קודם את הקוסמים הכחולים.
ניקו עמד בצד ולא זז. מאיה עמדה בצד, בכתה בשקט ורעדה. אני הבטתי במתרחש כאילו גופי לא עומד שם ואני מסתכל על הכול מבחוץ. ארי־נמר פסע עוד פסיעה לעבר קרן־אור, ואני דמיינתי איך בעוד רגע הוא משתק גם אותה. לפני שחשבתי יותר מדי, זינקתי ונעמדתי לפני קרן־אור ופרשתי את ידיי לצדדים.
“תתרחק ממנה!” אמרתי והשתדלתי שהקול שלי לא ירעד. השתדלתי גם לא לחשוב יותר מדי מה אני עושה, כי מתברר שאני, דניאל שקד, ילד ירושלמי רגיל, שבדרך כלל פוחד מהצל של עצמו, מאיים על מפקד צבא של קוסמים מעולם אחר. קיוויתי שבאמת יש להם אמנה שאוסרת עליהם לפגוע בבני אדם. קיוויתי גם שלא מתחשק למפקד הזה להפר את האמנה בדיוק הרגע.
“ושלא תעז לזלזל בה ולקרוא לה ‘ילדונת’, כי היא אמיצה וחזקה הרבה יותר ממה שאתה חושב”, הוספתי.
המפקד ארי־נמר קפץ את שפתיו ופסע פסיעה אחת לאחור.
“בסדר. ילד־האדם לא מותיר לי ברירה”, הוא אמר בקול נמוך ועבה, “נעשה כמו שביקשת, קרן־אור. אני אפרוץ למחנה המעצר של הכחולים ואשחרר את ההורים שלך, אבל רק את שלך ולא את של ניקו. שניכם תחזרו עכשיו ומייד למחנה, ושם תמסרי לסגן שלי את הציפור. אם תשברי אותה, אפילו בטעות, תשבי בכלא כל חייך”. אחר כך הוא פנה אליי, נופף באצבעו לעברי והביט בי בעיניו החודרות. “ואתה, ילד, קנית לך אויב חדש”.
בתוך שבריר שנייה הוא ושני החיילים שלו התערבלו סביב עצמם, הפכו לנקודת אור ונעלמו.
“דניאל! אני לא מאמינה שהגנת עליי!” אמרה קרן־אור ועיניה האפורות והיפות נצצו.
“גם אני לא מאמין”, הודיתי. לא היה תא אחד בגופי שלא רעד, כולל השערות, הריסים והציפורניים.
מאיה רצה לעברנו כשפניה שטופות בדמעות. “זה היה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים”, היא אמרה. “דניאל, מאיפה היה לך אומץ להציל את קרן־אור?”
“אני לא מבין”, המהם ניקו. “למה ארי־נמר והחיילים שלו עקבו אחרינו לפה? למה הוא לא מוכן לשחרר גם את ההורים שלי?”
קרן־אור הביטה לצדדים. מהרחוב למטה נשמעה צפירת סירנה. כנראה השכנים הזמינו משטרה. קרן־אור פנתה לניקו: “כמה קסמים נשארו לך להיום?”
“למה זה עניינך?” הוא ענה.
“אני רוצה לעשות על עצמי קסם הסוואה כדי לשמור על אבן־הזמן, אבל נותר לי רק קסם אחד להיום. הוא יחזיק הסוואה למשך כשלוש שעות. אולי אתה מוכן לאַחֵד קסמים, נעשה יחד על שנינו קסם הסוואה והוא יכפיל את עצמו ונהיה מוסווים עד מחר בבוקר?”
הוא השמיע נחרת בוז. “נראה לך שאני אבזבז קסם שלי?”
“בבקשה, פעם אחת, ניקו, בוא נשתף פעולה, אתה ואני”.
הוא משך בכתפיו. “קרן־אור, אני דואג להורים שלי כמו שאת דואגת לשלך. אני אמצא אבן־זמן כמו שאת מצאת ואביא אותה לארי־נמר לפנייך. אנחנו בתחרות, את לא מבינה את זה? ת־ח־ר־ו־ת!”
ניקו רץ לעבר המדרגות ונעלם. קרן־אור הניעה את ראשה מצד לצד, אחר כך היא עצמה את עיניה בעוד אצבעותיה ממשיכות ללפות את הציפור בתפיסה חזקה, ועמדה כך דקה ארוכה. לבסוף פקחה את עיניה האפורות. “טוב, אני בקסם הסוואה לשלוש שעות. אני מקווה שהוא יספיק נגד כל הקוסמים שמסתובבים פה והם לא ירדפו אחרינו. עכשיו בואו נסתלק מפה לפני שיופיעו עוד קוסמים. בטח כולם הבינו שקרה פה משהו”.
“אני רוצה לחפש את סבא שלי”, אמרתי. “אני דואג לו מאוד. עכשיו שבת, ורק מחר נוכל ללכת לפרסם את השם שלו במדור לחיפוש קרובים, אבל בינתיים בואו נחפש אותו ברחובות. אולי פתאום נראה אותו…”
“רגע, מה איתם?” שאלה מאיה והצביעה על הקוסמים בעלי הגלימות והמצנפות הכחולות, שעדיין עמדו קפואים על מקומם, בלי יכולת לזוז.
“הקסם יתפוגג בעוד כשעה ואז הם יחזרו לעצמם – עם כמה שרירים תפוסים”, אמרה קרן־אור וירדה בריצה במדרגות. יצאנו מהבניין ורצנו ברחובות תל אביב, כשאנחנו מסתכלים לכל כיוון ומחפשים את סבא שייקה.
קרן־אור המשיכה להחזיק את הציפור בידיה. לפתע ראינו מטוס חג מעלינו באוויר. מרחוק נשמע רעש חזק של הפצצה, ואחריו נשמעה ברחוב צפירה חזקה. אנשים רצו לכל עבר, אמבולנסים וניידות משטרה צפרו. לרגע חשבתי שאולי אלו הקוסמים הכחולים או האפורים שחזרו עם מטוס ומפציצים אותנו. אולי אלו אבירי הזמן, שמי יודע מי הם בכלל? לא ידענו לאיזה כיוון לרוץ. ניקו רץ לעברנו ונראה אבוד גם הוא. אישה חלפה לידנו וצעקה: “המצרים מתקיפים אותנו עם מטוסים. היום בחמש ורבע בבוקר מטוס מצרי זרק פצצות בצפון תל אביב. יש אזעקה! רוצו למקלט!”
המשך יבוא
