אביהם של ילדי ישראל

לקראת עשור לפטירתו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ”ל, אספנו מקבץ סיפורים מיוחדים של ילדים שפגשו את הרב

הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים לרב סלמן אליהו, מקובל שעלה מבגדד, ולאימו הצדקנית מזל. בהיותו כבן 11 התייתם מאביו. הוא גדל בתנאי עוני, אך את עיקר מרצו השקיע בתורה, ולכן מעולם לא הרגיש שחסר לו דבר מה. בגיל 27 התמנה לדיין הצעיר ביותר בארץ, וכעבור ארבע שנים הפך חבר בבית הדין הגדול בירושלים. הרב אליהו כיהן כראשון לציון – הרב הראשי לישראל, לצד הרב אברהם שפירא זצ”ל, והם עבדו יחד בהרמוניה.

הרב היה פוסק חשוב שהלך בדרך פסיקתו של בעל ה”בן איש חי”, ונחשב לאחד מהמנהיגים הרוחניים החשובים של דורנו. נפטר בכ”ה בסיוון לפני עשור. נטמן בהר המנוחות בירושלים בסמיכות לחיד”א, שאת עצמותיו זכה להעלות ארצה עוד בחייו, חמישים שנים קודם לכן. בתשעת כרכי הספרים “אביהם של ישראל” וכן בסדרת הספרים לילדים “אביהם של ילדי ישראל”, שיצאו לאור לאחר פטירתו, התוודעו רבים בארץ ובעולם לגדלותו בתורה ובמידות ולסיפורים מופלאים על אודותיו.  

ילד מספיק גדול

נועה נבון

אבא שלי, הרב אהוד גהלי זצ”ל, היה תלמיד חכם גדול, אך למרות בקיאותו הרבה בתורה ובהלכה, הוא רצה לחנך אותנו לדבוק בתלמידי חכמים ולשאול אותם שאלות. לכן, כאשר שאלנו אותו שאלות בהלכה, מדי פעם הוא היה מפנה אותנו לשאול בעצמנו את הרב מרדכי אליהו זצ”ל, שגדלנו בשכנות אליו.

כשאחי הבכור, עמיקם, היה בן 3 בערך, הוא שאל את אבא שלי אם מותר לו להשתמש באופניים בשבת. אבא שלי ענה לו שזאת שאלה גדולה וחשובה, וכדאי ללכת לשאול את הרב אליהו. זה אף פעם לא היה פשוט, כי סביב הרב תמיד היו תלמידים רבים, וכדי להגיע אליו היה צריך או לקום מוקדם בבוקר ולחכות מתחת לביתו, או ללוות אותו אחרי התפילה, או לחכות שיסיים את השיעור השבועי. אבל היו גם כאלה, כמו אבי, שהייתה להם “דלת פתוחה” אצל הרב. אבי עבד במשך 14 שנה עם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו ברבנות הראשית.  

אבא ואחי הלכו לשאול את הרב. אני זוכרת את ההתרגשות בכל מפגש כזה. תמיד כשהרב אליהו היה רואה אישה, ילד או ילדה שרוצים לשאול שאלה, הוא היה עוזב את כולם ופונה קודם כול אליהם. וכשאחי הגיע לרב, מרוגש מאוד, ושאל אותו אם מותר לו לרכוב על האופניים שלו בשבת, הרב ענה לו תשובה מדהימה ומעצימה: אם אתה כל כך בוגר וגדול עד שאתה שואל – אז אתה  לא יכול לרכוב על אופניים בשבת.

המעיל המועיל

הרב אברהם אליהו, נכדו של הרב

היה זה באחת משבתות החורף, בהיותי כבן 7. הרב התנהל לאיטו עם קבוצת מלווים שליוותה אותו לביתו, וכדרכו השיב על שאלותיהם. לפתע החל לרדת גשם מלווה ברוחות עזות. רצתי לביתו של סבא, במחשבה להביא לו מעיל חם שיגונן עליו מפני הגשם והרוח. הייתי מאוד גאה בעצמי שאני רץ כל כך מהר ומביא לסבא את המעיל.

כעבור מספר דקות עמדתי לידו, מתנשף, המעיל על זרועי, וכשכולי זורח מאושר אמרתי לו בהתרגשות: סבא, הבאתי לך מעיל! הרב זצ”ל הסתכל עליי בעיניו הטובות, ולא הבנתי מדוע הוא נבוך מעט.

רק כשגדלתי, הבנתי שהוא היה מחמיר בנושא של טלטול בירושלים, והעדיף שלא לטלטל בשבת.

סבא שאל אותי: האם לבשת את המעיל הזה קצת בדרך? בתמימותי השבתי לו: לא, סבא, החזקתי אותו ביד כל הדרך. לפתע הוא הרים עיניו לשמיים. לא עברה דקה – והגשם והרוחות פסקו.

או אז חייך אליי סבא ואמר: הנה, הגשם פסק, כבר אין צורך במעיל. האם תוכל להמשיך להחזיק אותו עבורי וללבוש אותו בעצמך בדרך חזרה?

מהשמיים סייעו לסבא, וכך הוא גם שמר על ההלכה, וגם שמר עליי, שלא איפגע חלילה מכך שאינו לובש את המעיל שהבאתי לכבודו.

מאת עדי אהרון