עושים סדר!

מה נשתנה הלילה הזה? מסתבר שלשאלה הזו יש הרבה מאוד תשובות. בקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם התפתחו מנהגים שונים בליל הסדר, ורבים מהם נשמרים עד היום.

ליל הסדר הוא לב ליבו של פסח, חג משפחתי עטור מנהגים ומסורות, שכולנו מגיעים אליו מלאי התרגשות וציפייה, אחרי שבועות של הכנה וניקיונות.נמרבית המנהגים בליל הסדר זהים אצל כל המשפחות, ועם זאת, לא דומה ליל סדר של משפחה אחת לזה של אחרת. לכל משפחה יש את המנהגים שהתקבעו אצלה – המנגינות הקבועות, המאכלים שאי אפשר בלעדיהם, אופן קריאת ההגדה ועוד.
ולא רק לכל משפחה יש מנהגים משלה, אלא גם לכל עדה.

חג האחדות

תבל קריגמן נולדה בכפר קטן באתיופיה ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת ארבע. בתחילה גרה המשפחה ברמת רחל ואחרי שנה וחצי עברה לטירת הכרמל, שם הם גרים עד היום.

אילו מנהגים מיוחדים היו לכם בפסח באתיופיה?

"מהסיפורים של סבתא אני יודעת שהכלים באתיופיה היו עשויים מחרס. בגלל שאי אפשר להכשיר כלי חרס לפסח, כל שנה לקראת פסח היו שוברים את הכלים ומכינים חדשים.
באתיופיה היו גם מכינים את המצות לבד. הלחם האתיופי נקרא אינג'רה, הגוון שלו אפור והוא עשוי מבצק שמחמיץ. לפסח לעומת זאת הכינו מעין פיתות שהן כמו מצה, בלי תפיחה בכלל והגוון שלהן הוא סוג של בז'. את המצה הזו שנקראת קיטא היו אוכלים לבושים, עם ציוד, ממש בהרגשה שאוטוטו יוצאים, בדיוק כמו בני ישראל במצרים.

את המצות היו מכינים שבועיים לפני פסח, הרחק מהכפר, כדי שלא יהיה חשש שייגע בהן חמץ. היו הולכים קצת רחוק מהכפר, מכינים את המצות ושומרים אותן. בפסח עצמו לא הכינו מצות.

"סבתא שלי נוהגת עד היום להכין בעצמה מצות בעבודת יד לקראת פסח, כדי שאנחנו נכיר את המצה הזאת לא רק מסיפורים".

זכר לקורבן

תבל מספרת שבעדה האתיופית חג הפסח נחשב לחג של אחדות ולכן משפחות נהגו להתאגד יחד, לשחוט כבש לפני החג ולאכול אותו ביחד. בנוסף היה אסור להשאיר מהבשר עד הבוקר, כלומר נהגו לאכול את כולו עד סוף הלילה הראשון של פסח, ממש כמו שבני ישראל צוו לעשות עם קורבן הפסח.

איך נראה ליל הסדר בעדה האתיופית היום, בארץ?

"גם היום נהוג שמתאגדים כמה משפחות, הולכים למשחטה ושם נעשית שחיטה כשרה של כבש. מתחלקים בבשר עצמו בין כמה משפחות, ואוכלים ביחד. "באתיופיה אנשים גם נהגו לבקש סליחה אחד מהשני בפסח. בגלל שזה חג של אחדות וחשבון נפש, ויש בו חזק מאוד גם את העניין של גאולה, התחושה היא שהנה הגאולה כבר מגיעה וצריך להיות מוכנים. היום אני לא מכירה ספציפית את המנהג של בקשת סליחה פה, אבל הקהילה האתיופית היא קהילה מאוד חמה, וכן מאחלים זה לזה 'גאולה במהרה'".

כאילו יצאתי ממצרים

בליל הסדר בכפר היו כולם יושבים יחד והקס, שהוא המנהיג הרוחני של הקהילה, היה מספר ביציאת מצרים. היום, אחרי שהיא ומשפחתה עלו ארצה מאתיופיה, מרגישה תבל כאילו היא עצמה יצאה ממצרים ומזדהה מאוד עם הנס שאירע לבני ישראל לפני שנים כה רבות.

"בליל הסדר פה בארץ אני הרבה יותר מרגישה את העניין של יציאת מצרים, כי העלייה מאתיופיה והסיפורים של קרובים שלי שעלו ברגל, שעזבו את כל הרכוש שלהם ופשוט קמו ועזבו לארץ ישראל בין לילה, זה מאוד דומה לסיפור יציאת מצרים".

היום הרבה ממבוגרי העדה לא יודעים לקרוא מתוך ההגדה, ולכן דווקא הצעירים הם אלה שלוקחים את המושכות ומובילים את הסדר. "אבל כשמגיעים לספר על מה שקרה לנו", אומרת תבל, "זה ממש יפה לראות פתאום את המבוגרים משתתפים ומספרים לנוער איך הם בעצמם 'יצאו ממצרים'. בשבילי זה ממש כמו הארה שהייתה לי לאחרונה, שגם אנחנו באמת יצאנו ממצרים".

זכר לסבלותם

משפחת כרמי משדמות מחולה היא אחת הדוגמאות לקיבוץ הגלויות שקיים במדינת ישראל. הוריו של אבי המשפחה, מתי, נולדו בארץ, אבל ההורים שלהם עלו ארצה ממרוקו ומפרס. סבתא של מתי נולדה בקזבלנקה, בגיל 14 כבר הייתה נשואה ובגיל 19 הפכה לאלמנה עם ארבעה ילדים.

סבתו השנייה של מתי עלתה לארץ מפרס עם בעלה ובנם הבכור. מהצד של רעות, אם המשפחה, יש סבא מברית המועצות, סבא ניצול שואה מפולין וסבתא מספרד.

ילדי המשפחה נהנים מכל העולמות ובליל הסדר יש להם לא מעט מנהגים מיוחדים. כל צד והמנהגים שלו.

אחד המנהגים המיוחדים מגיע מהצד הפרסי של המשפחה. "אצל הפרסים ברגע שמגיעים ל'דיינו' כל אחד חוטף בצל ירוק מהשולחן ונותנים איתו אחד לשני מכות על הגב", מספר מתי.

טעם המנהג הוא לדמות את הסבל של היהודים, שהוכו בשוטים בידי המצרים שהעבידו אותם בפרך. המנהג אומנם נועד להזכיר את הקושי של בני ישראל במצרים, אבל כשבמשפחה גדולה ושמחה רודפים אחד אחרי השני עם בצל ירוק, אפשר לדמיין את ההמולה והצחוק שמגיעים בעקבות זאת. "בזמן שאנחנו עושים את זה כל הגיסות האשכנזיות יושבות בצד ומסתכלות בהלם", צוחק מתי.

בני מלכים

השורשים של תהילה אסתר עמר בת ה-10 הם ממרוקו, משני הצדדים. סבא וסבתא שלה מצד אימה עלו לארץ כשהיו ילדים, ואילו הוריו של אבא שלה עלו ממרוקו אחרי שהתחתנו, והגיעו לדימונה.

איך נראה ליל הסדר אצל סבא וסבתא?

"בדרך כלל אצל סבא וסבתא מדימונה יש הרבה מאוד אנשים בליל הסדר, כי המשפחה של אבא היא משפחה גדולה של תשעה בנים. בליל הסדר אנחנו לובשים כפתנים, אלה בגדים חגיגיים כמו שהיו לובשים במרוקו, שלובשים אותם גם בטקסים חגיגיים כמו חינה למשל.

"לובשים את הכפתנים כי הם בגדי מלכות ובפסח אנחנו בני מלכים, בגלל שבפסח יצאנו מעבדות לחירות".

מנהג נוסף של יוצאי מרוקו, שחוגגים גם בבית הסבים של תהילה אסתר, הוא סיבוב קערת הסדר מעל ראשי המשתתפים. אב המשפחה לוקח את קערת הסדר ועובר אדם אדם, גם כשיש משתתפים רבים בסדר, מסובב את הקערה מעל ראשו של כל אחד בתורו, שר "בבהילו יצאנו ממצרים", כלומר בבהילות יצאנו ממצרים, וכולם מצטרפים אליו בשירה.

כולם מוזמנים

לא רק בליל הסדר יש למשפחתה של תהילה אסתר מנהגים מיוחדים. קהילת יוצאי מרוקו הביאה איתה לארץ גם את חג המימונה, שמתקיים במוצאי שביעי של פסח. "חוגגים את המימונה כי רוצים להראות שכאילו ממשיכים את החג. זה מבטא את האמונה שיצאנו ממצרים", מסבירה תהילה אסתר.

אתם חוגגים את המימונה?

"בטח. סבא וסבתא שלי עושים בכל שנה מימונה גדולה, שגם כל הסניף של דימונה מגיע אליה. במימונה הדלת פתוחה וכל מי שרוצה בא. בגלל שבפסח יש בעיה לאכול אצל אנשים אחרים כי לכל אחד יש את החומרות שלו, אז במימונה כולם אוכלים אחד אצל השני וזה מראה שהם לא רבים.

יש שולחנות גדולים עם הרבה מאכלים מתוקים, מופלטות, מוצרי חלב ועוגיות מרוקאיות. המימונה נמשכת לפעמים עד שלוש בלילה. גם סבא וסבתא מצד אמא חוגגים מימונה, אבל בדרך כלל יותר קטנה".

השבט האבוד

שמעיה הורקיפ הוא תלמיד ישיבת מיר. הוא גר בקריית ארבע, יש לו ארבעה ילדים וסיפור חיים יוצא דופן. הוא נולד וגדל במדינת מניפור שבצפון הודו. השבט שבו גדל שמר במשך שנים על מסורות יהודיות שעברו מאב לבן, מבלי לדעת כלל שיש להם קשר ליהדות. רק לפני כמה עשרות שנים, כשנחשפו בני הקהילה לתנ"ך, הם הבינו שהם עצמם יהודים – בני מנשה.

בני מנשה נחשבים חלק מעשרת השבטים האבודים, שנפוצו בעולם אחרי גלות אשור, במאה השמינית לפני הספירה. "אני עליתי לישראל בשנת 2001, עם קבוצה קטנה של בערך שלושים אנשים, הרוב רווקים וכמה משפחות", מספר שמעיה. "הייתי בן 25 ועליתי לבד, בלי המשפחה".

בארץ עבר תהליך של גיור לחומרה, אחרי שאת מרבית ההלכות כבר למד וקיים בהודו. "רק לפני כארבעים שנה גילינו את היהדות והבנו שאנחנו בני מנשה", הוא אומר, "בהתחלה לא היה לנו תנ"ך ולא כלום, רק קצת מסורת של חגים ואבלות, חתונות וכו'. כשנולד בן למשל הייתה חגיגה מיוחדת ביום השמיני".

היו מנהגים של פסח?

"היו שבעה ימים שבהם חוגגים ואוכלים מאכל מיוחד מקמח אורז, לא ממש מצה, אבל מאכל שטוחנים מאורז ומכינים אותו כמו מצה. והיו כל מיני סיפורים שסיפרו בעל פה, שמזכירים את סיפור יציאת מצרים".

אילו מנהגי פסח אתם נוהגים היום?

"בהודו היינו עושים את החגים ביחד, בגלל שאנשים לא ידעו את ההלכות. זה היה באמת כיף. היום כבר לא עושים חגיגות ביחד, אבל לפעמים עדיין אנשים מארגנים ליל הסדר במקום אחד".

כשבני השבט החלו להתקרב ליהדות, הם שלחו מכתבים לישראל עם בקשה לעזור להם, מספר שמעיה. הרב אליהו אביחיל, שהיה תלמיד של הרב קוק, קיבל ממנו את הסמכות לחפש את השבטים האבודים והגיע אליהם להודו.

"נפגשו איתו במומבאי והוא התחיל להעלות אנשים מהקהילה לישיבות. אחר כך אותם אנשים חזרו להודו ללמד את השאר. הרב אליהו אביחיל הוא אשכנזי ולכן רוב מה שקיבלנו אז היה מנהגים אשכנזיים. אבל היום הרוב נוהגים דווקא לפי מנהגי ספרד".

אשכנזי או ספרדי, היום שמעיה הוא ישראלי לכל דבר והילדים שלו נהנים משולחן סדר מיוחד במינו.

מאת נופיה בר ניצן