סוד הצמיחה

Drop,Of,Resin,On,Tree,Bark

 

שלושה חודשים של מלחמה מאחורינו. מוזר לכתוב את המילים האלו.

בשמחת תורה בבוקר בעלי חזר בריצה מהתפילה להחליף למדים ולנסוע למלחמה. הוא ארגן את המדים ונעלי הצבא, ואני בינתיים עמדתי מופתעת מול הארון עם תיק פתוח, מנסה לחשוב מה צריך לארוז, ולכמה זמן – שלושה ימים? חמישה?

בערפל המידע באותו בוקר עוד חשבתי שזה מבצע נקודתי, לא דמיינתי מלחמה, בטח לא בסדר גודל כזה ולא באורך כזה.

והנה, שלושה חודשים.

בחודש הראשון הייתה התעוררות גדולה, ההלם עורר בנו רוח נגדית עצומה, וכל העם המופלא הזה הסתער קדימה – באחוזי גיוס מופלאים, כולל מאות אלפים שחזרו מחו”ל כדי להתגייס, בתרומות לחיילים בהיקף לא נתפס של ביגוד, ציוד, אוכל ומה לא, באין־ספור יוזמות ופרויקטים, ובעיקר ברוח גדולה ובוערת.

הזמן עבר, ונפתח העיסוק בכאב העצום שלא היה לנו זמן אליו: השבויים, האבדות, הפצועים. ופתאום משהו קצת התעייף. ושוב מתניעים רוח – החיילים בחזית מלאי מוטיבציה, ואנחנו מנסים להידבק בה גם בעורף.

 

נוזל חיים

 

בתקופת מלחמה קשה לצפות קדימה. ייתכן שעד שהגיליון יגיע אליכם עם ישראל כבר יזכה לניצחון גדול על אויביו, אבל גם יכול להיות שזה ייקח עוד זמן, ונהיה בעוד תחנה אחת מני רבות שבדרך.

וצריך הרבה סבלנות וכוח לדרך.

קשה להחזיק רוח גבוהה לאורך זמן מרחוק. בלחימה באמת מרגישים את משמעות המלחמה, בעורף דרוש יותר מאמץ כדי להחזיק את הנשימה ולהמשיך קדימה.

יש כאלה שמצליחים להתניע ולהתמקד בעשייה טובה, ולחפש עוגנים של התנדבות, ותנועה טובה שמרימה למעלה. ויש כאלה שבאמת התעייפו קצת, משתבללים יותר, ולמי יש ראש למבחנים, ובכלל חורף וגשם זה יותר אפור בחוץ ויותר סוגר תריסים.

חודש שבט מגיע באמצע החורף, בלב השלוליות והבוץ, ומגלה לנו את סוד עליית השרף באילנות. בדיוק כשהכול חשוך ורטוב, בשקט בשקט עולה ממעבה האדמה נוזל חיים שנקרא שרף, והוא מרווה את השורשים ומטפס אל הגזע, ומתפשט בענפים ומגיע לכל חלק בעץ, עד קצה כל עלה קטן. בלב החורף, זרם חיים חדש ממלא את האילנות.

 

להסכים לקבל

 

בט”ו בשבט יש מנהג יפה – להתפלל שיזדמן לנו אתרוג יפה בסוכות הבא. ברגע הראשון זה קצת לא קשור, מה הקשר עכשיו באמצע החורף לאתרוג שנמצא בסוף הקיץ של תשרי? אבל זה בדיוק זה. עכשיו, בחושך האדמה של חודש שבט, בדיוק עכשיו צומח האתרוג של סוף הקיץ. כל מה שיבשיל באביב מתחיל בבוץ החורף.

איזה סוד יקר זה סוד הצמיחה בחושך.

כדי לצמוח לא צריך להתאמץ הרבה. צריך בעיקר להסכים לקבל. להסכים לקבל שמש, להסכים לקבל חום. להסכים לקבל מים. להסכים גם לראות את קליפת ההגנה מתקלפת ונרקבת, ולהסכים לתת לדברים חדשים ולכוחות חדשים לצאת החוצה.

הסוד הזה נכון לעם ככלל, ונכון גם לנו כפרטים. גם לנו יש בנפש תקופות מואצות ופורחות של אביב, ותקופות של התכנסויות חורפיות. בחסידות קוראים לזה “רָצוֹא וָשוֹב”, כמו בנדנדה – יש למעלה ויש למטה, וכל צד מניף את התנועה הבאה. כשהנדנדה צונחת היא מקבלת מזה את התנופה הגדולה לעוף שוב למעלה.

יש ימים שמזמינים אותנו להיאסף קצת בשקט, וזה בסדר. אפשר להסכים בזמן הזה לאגור כוח, לנקות רעשי רקע, לאסוף שקט אמיתי בלי מסכים מסיחים, ואז, כשמכל הכוחות יתמלא, תראו פתאום שזרם חיים חדש ממלא את הגוף. שרף עולה באילנות ואומר לך – פסס… יאללה, לצאת מהפוך, אפשר לרקוד בגשם, ליהנות מהטיפות שמרטיבות את הפנים בנשיקות מהשמיים.

אפשר להפוך את סוד הצניחה לסוד הצמיחה.

תנסו את זה בבית.

 

כתיבה: רחלי מושקוביץ

מתוך גיליון שבט תשפ”ד,

לעוד תוכן ערכי ואיכותי לילדים ולמשפחה הצטרפו למגזין אותיות וילדים לחצו כאן

שיתוף:

פייסבוק:

מצטרפים ומקבלים שעון כושר במתנה!

בהתחייבות לשנה *